זה מרגיש כל כך חילול השם שהם נרצחו

ה׳ בחסדו השאיר את האויבים האלה כדי שנוכל ללמוד את מה שאנחנו צריכים לדעת וזה להביא לנו את הגבורה.

כשהלכנו לניחום אבלים של משפחתו של דרור וינברג הי״ד, למעשה אנחנו מכירים אותו די טוב. לא מהיותו מפקד חטיבת חברון, אנו מכירים אותו מהתקופה שגרנו בקרית משה ומ״מרכז הרב״ ובחתונה של [מעיין] בואניש למעשה ישבתי לידם. ישבתי ליד דרור ואשתו.

בכל מקרה, הלכנו לניחום אבלים וכמה דקות אחרי שהגענו, הגיע רב גדול וכמובן נדחקתי הצידה. יכולתי לראות, אבל לא יכולתי לשמוע בדיוק. אחרי שיצאנו אלי סיפר לי את מה שהרב אמר. הרב אמר שלחלק מהאנשים יש שליחות בעולם הזה ולחלק מהאנשים יש שליחות בעולם הבא... זה דברים שאנחנו לא מבינים... הדסה ויינברג אמרה לרב שהיא רוצה לומר דבר אחד שיש לה בעיה איתו: דרור בחייו, ויצחק בואניש וכל הגיבורים, כל האנשים האלה בחייהם, הם היו התגלמות של קידוש ה׳. לפגוש גדלות כזו של אדם שהוא גן עדן של רוחניות.. יצחק בואניש אני חושבת על השבת כלה, אופרוף, בשבת חיי שרה, לא זה היה וירא, פרשת וירא. האופרוף שלנו היה בחיי שרה.. פרשת וירא ואני עדיין זוכרת מה הוא אמר כאילו בפשטות. הוא היה אדם גדול עם רוחניות ואמונה, אבל זה לא נשאר שם סתם. במעשה שלו ושל דרור שהיה גאון. האנשים האלה בחייהם, הם היו התגלמות של קידוש ה׳.

זה כזה קידוש ה׳ שאדם כזה חי ואנשים מודעים לכך. הם רואים שהוא גדול בזה ונהדר בזה. הוא לקח את הרוח והוא חי את חייו לא במנותק. האין זה קידוש ה׳? הכל לשם שמים וזה כזה חילול השם.. רק העובדה שהם נרצחו זה חילול השם, ובצורה כזו שהערבים כל כך שמחים. זו כזו הצלחה. אני בטוחה שהם לא חלמו. מבחינתם.. וזה כל כך מרגיז. זה כל כך חילול השם שהם מתו.

אם אתה שואל את השאלה הזו על חילול השם.. ולמעשה שמעתי את השאלה שלה. לא שמעתי את התשובה. זה נשמע לי נכון. אמרתי, "כן, באמת."

תשובתו של הרב גרמה לי צמרמורת. הרב אמר שלנסות להבין למה הם מתו, אי אפשר. אלו חשבונות שמיים, הוא אמר שהדור הזה, הנדקודה של הדור הזה, כלומר 60, 70, 100 השנים האחרונות , החידוש של הדור הזה, הוא שבדור שלנו יש לנו אנשים וזה חייב להיות כולנו. אחרת, לא היינו חיים עכשיו. יש נו את הרעיון של מסירות נפש לכלל, כי אחרת... עברתי את זה כבר עם.. ״עברתי את זה כבר״ עם הבן של ציפורה שנהרג [שמואל וייס הי״ד רץ כחובש להציל את חברו שנפגע].

לא יכולתי לישון בלילות, עכשיו עדיין, אני ממשיכה לחלום על זה. איך יכול להיות שהילד הזה בן 18 רץ לתוך האש? אם הם פשוט רצו להציל את האנשים האלה, לא בגלל שהם היו מאצ'ואיסטים או משהו כזה. הם רצו לבפנים בידעה שהם מסתכנים. למה הם לא היססו? איך הם עשו את זה? זה כל כך עצוב שהם מתו. יש הרבה אנשים שלא מתו. אליהו ליבמן.. לכל אחד מהם יש את זה בדרך כלשהי. כל חייל שהולך לצבא, מה שהוא אומר זו הצהרה שהוא מוכן לתת את החיים שלך עבור הכלל. כי זה מה שזה. זה מה שהילד הזה עשה

בגלות זה לא יכל להיות. לא היה את זה. תמיד היה חיים פרטיים. יכולת למות בשביל עצמך. בשביל האמונות שלך. למען המשפחה שלך, אבל לא בשביל הכלל.

אנחנו בשטחים מרגישים את הצד הפיזי של זה, אבל בערים מסוימות של עם ישראל.. זה מצער, אני מצטערת על זה, כל אחד עסוק בדברים שלו ומה שלא יהיה. האויבים האלה שיש לנו, הם חלק מזה שלא נלך לאיבוד בפרטיות, זה מה שהופך אותנו לאומה של מסירות נפש, כמו שהרב ולדמן אמר אתמול [באזכרה 30 של יצחק בואניש]. אחרי שהוא דיבר ורבקה דיברה הייתי חייבת לעזוב, לא יכולתי להישאר שם יותר. היה לי מספיק. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבינו את זה. אנחנו כבר לא מבינים את זה. הסבים והסבתות שלנו לא מבינים את זה. אפילו בדבר הזה של גבורה, יש עולם שלם של גבורה שאנחנו רק מתחילים.

אלכס צביטמן הי״ד, נדהמתי. הלכתי לנחם אותם. תמיד נסענו יחד באוטובוס. ידעתי מי זה אלכס, אבל לא ידעתי שהוא בכיתת כוננות. הוא היה חוזר הביתה בשבת והיו מדליקים את הטלוויזיה. יש להם שבת ואז היו רואים טלוויזיה. הוא לא יכל היה לשבת ולראות טלוויזיה. הוא תמיד עמד ליד החלון דרוך, מה קורה שם? מה האור הזה שם? הוא לא היה דתי. לא היה לו את הבירור ההלכתי. זה בטבע שלו. זה באמת מדהים.

צולם ברגעיה האחרונים בעולם הזה

להאזנה לדברים בשיעור שהעבירה באנגלית