באחד מלילות שבת חזרה דינה מעונג שבת יחד עם תלמידותיה. "אני לא יכולה להיות מחנכת," הודיעה בתסכול.
"מה קרה?" פנה אליה אלי. הוא התרגל לקיטורים על מבחנים שהיא צריכה לבדוק ומשמעת שהיא לא מסוגלת להשליט, אבל היום שבת, מה כבר יכול לקרות?
הילדים שהיו מרוחים על הספות, פינו מקום לאמא והצטרפו לדאגה. "הייתי באולפנה, היה כל כך נעים וכיף, שרנו יחד שירי שבת והבנות שלי קרנו מאושר. וכל כך שמחתי שהן מרגישות שותפות. ואז ניגשה אלי אחת המורות והזכירה לי שמתפקידי להעיר לבנות שלבושן לא הולם. אבל איך? איך אני יכולה באמצע עונג שבת להעיר? אני פשוט לא מסוגלת להיות בעמדת השוטרת.
המורה גם הצביעה על אחת הבנות שלי ואמרה שאני חייבת לשלוח אותה בחזרה לפנימייה. לשמלה שלה יש מחשוף עמוק מדי, אז שתלבש מתחתיה חולצה. התבוננתי בה, באותה תלמידה. ידעתי כמה קשה לה למצוא בגדים שהולמים את גופה, כמה היא מנסה להיראות טוב ולהרגיש בנוח בין חברותיה. דמיינתי אותה מסתובבת בעיר בין חנויות הבגדים ומחפשת בגד לכבוד השבת הזו. ראיתי בעיני רוחי איך היא מודדת, מביטה במראה – 'זה לא אני' אומרת לעצמה ומורידה, ושוב. ואז היא מצאה את השמלה השחורה היפה הזו. בהתחלה אולי לא רצתה למדוד, כדי לא לחוות שוב את האכזבה, אבל אז היא מדדה והרגישה איך הבד נשפך על גופה ועושה לה טוב. אני רואה אותה עומדת מול המראה בחנות, וחיוך קטן ודק עולה על שפתיה − זה אני, ככה אני יכולה לאהוב את עצמי.
דינה פרצה בבכי. אלי והילדים הבינו את חיבוטי נפשה, ואלי הגיש לה טישו. "היא לא ראתה את המחשוף כשהיא הסתכלה במראה. היא סוף סוף ראתה את עצמה!" התייפחה,
"איך? איך מצפים ממני לפלוש לאותו מעמד קדוש שבו אישה פוגשת את יופיה? 'אם את לא מעירה, את נותנת לגיטימציה לחוסר צניעות,' כך אמרה לי המורה אחרי כמה דקות, כשראתה שהתעלמתי מההערה שלה."
בת שבע (הורביץ) סדן
מתוך 'ואין יותר גבעול'
コメント