תקופות ההיכרות שלי עם הרב אלי ועם דינה היו ארוכות. נפגשנו בכל מיני צמתים, במרכז הרב, (שם עדיין לא היינו כל כך קרובים, הרב אלי מבוגר ממני), אבל נפגשנו בייחוד כשעברנו לקריית ארבע, התפללנו יחד באותו בית הכנסת קרוב לשתיים עשרה שנה והיינו בקרבה גדולה עם משפחת הורביץ.
לא הרבה הכירו איך הרב אלי היה מתפלל
מקום התפילה שלו תמיד היה על ידי. בבית כנסת הישן, ישבנו ממש באותו ספסל ובבית כנסת המורחב יותר, הרב אלי ישב מאחורי. הרגשתי שאני הייתי צריך תמיד את החיזוק של התפילה של הרב אלי מאחורנית, זה היה מחזק אותי.
התפילות של הרב אלי היו ישרות. גם היו לו בעיות עם הגב, אבל הוא גם היה עומד ישר ומתפלל. לא נע, לא נע, עומד ישר. גם כשהוא ישב בפסוקי דזמרה הוא היה יושב ישר, זקוף מאוד. כשהוא עמד הוא עמד זקוף ולא התנדנד.
היופי בתפילה שלו, זה היה דבר מאוד מחזק את אלו שהתפללו מסביבו והיציבות הזאתי היא מראה על הבנה מאוד עמוקה. אדם הרבה פעמים צריך להתנדנד בתפילה כדי להיכנס לאווירה, אבל הרב אלי לא היה צריך את החימום הזה מכיוון שהוא היה איש מאוד סחלתני ורגשי, העוצמה הפנימית שלו להתרכז בתפילה ייתרה את הצורך שלו בתזוזה הזאתי. הרב אלי היה עומד ישר כל התפילה בלי לזוז.
הרב אלי היה מתפלל לאיטו. היו פעמים שהרב אלי היה צריך לצאת ללמד באמצע התפילה בימי חול.
באופן כללי אפשר לראות שני סוגי בני אדם כשהם מתפללים בבוקר וצריכים למהר. יש סוג אחד שמתפלל בחטף, ממהר וגומר את התפילה ויוצא, ויש סוג אחר שאת מה שהוא אומר הוא אומר במתינות, הוא לא נלחץ מהעניין שהוא צריך לצאת. הוא מתפלל את התפילה שלו כ״מונה מעות״. כך היה הרב אלי. התפילה של הרב אלי הייתה מובנת, מילה מילה, ישרה, ולא היה לחץ. אנחנו לא ראינו על הרב אלי מצב של לחץ.
הרב אלי הרגיש שמה שהוא עושה עכשיו זה כל עולמו וזה מה שהוא צריך לעשות, ואם צריך לנסוע לטיול אז נוסעים לטיול וזה כל עולמו עכשיו. אם צריך לעשות פעולה מסוימת אז זה מה שאני צריך לעשות וזה לא מפריע בכלל בתוך המערכת הכוללת.
גם בתפילה הוא היה ככה. אני עכשיו מתפלל אז אני מתפלל, זה שהוא היה צריך לצאת מוקדם לא הכניס אותו ללחץ, התפילה שלו הייתה ברורה. תפילה מאוד מאוד מסודרת. הדברים הללו, המידה הזו של התפילה שלו, היא הייתה מאוד מרשימה את כל מי שראה אותו כשהוא היה עומד בתפילתו.
הרב אלי היה אדם מאוד רגיש ומתרגש, אך בתפילה הוא היה מתפלל מתוך הכרה ושכל, בבהירות ועוצמתיות. הדברים לא עמדו בסתירה עם הרגשיות העמוקה שאנחנו הכרנו אצל הרב אלי. השכל עבד בצורה מאוד חזקה.
״דעי לך, השנה יהיה שמחות אצל הורביץ״
ראש השנה אחד הרב אלי לא הגיע לתפילה ביום הראשון. בערב שמתחיל את היום השני של ראש השנה שאלתי אותו:
״הרב אלי איפה היית?״
הרב אלי השיב: ״הרב יהודה, מה אני אגיד לך, הייתי מוכרח ללכת למערת המכפלה״.
שאלתי אותו: ״מה קרה שאתה מוכרח ללכת למערת המכפלה?״
הרב אלי ענה: ״תראה, נחמה כבר הגיעה לפרקה ולא מסתדר לי העניין הזה והרגשתי שאני חייב לשפוך את ליבי לפני אברהם אבינו״.
אמרתי לו ״למה אתה מוטרד? היא עדיין לא בגיל שזה צריך להטריד אותך״.
הרב אלי השיב: ״הייתי מוכרח ללכת״.
באותו ערב חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: ״דעי לך, השנה יהיה שמחות אצל הורביץ״. אשתי שאלה: ״מאיפה אתה יודע?״, השבתי ״מה אכפת לך, אני יודע. אני יודע״.
יום אחד הרב אלי התקשר אלי ומודיע לי ״מגיע לנו מזל טוב״, השבתי לו ״טוב, זה לא קונץ, את זה כבר ידענו בראש השנה״.
אני מספר את זה בגלל העוצמות הגדולות מאוד בעניין התפילה שהיו לרב אלי ולכן גם הרושם והאצילות הזו השפיע על כל מי שהיה סביבו.
הרב אלי היה מרבה לתייעץ איתי בתור הרב של בית הכנסת ומשתתף בשיעורים שלי בשבת וגם מתקשר הרבה בענייני הלכה. ושוב פעם נפגשתי בדבר הזה. הרב אלי היה איש רוח, איש מחשבה, איש אמונה. הכניסה שלו לפרטי פרטים של ההלכה, הוא חקר אחרי זה. הדבר הזה היה אצלו אחד הנקודות.
כשהוא היה צריך לנסוע לאילת בחנוכה, כבר שבועיים קודם הוא תכנן איך זה יסתדר מבחינות הלכתיות עם הדלקת נרות ובפיצול שלו ושל דינה באחד הימים. הייתה אצלו תכנון לכל הפרטים הקטנים ביותר. הוא חיטט את רגליו בפרטי הלכה. כל אורך חייו היה מונהג על ידי ההלכות ופרטיהן. וכך מוצאים את האמונה שלו והרגש הגדול שלו בשילוב עם השכל וחיי העולם וחיי שעה בתפילה והתורה שהם מחוברים כאחד.
תכונה נוספת של הרב אלי. ה׳חזוקה׳ שלו הייתה לדבר בלילות חגים בבית הכנסת.
סגנון הדיבור שלו שווה מחקר, הוא היה מאוד יפה ומיוחד. לא יודע אם בני המשפחה שלו הקרובים כל כך אהבו את הסגנון דיבור, אבל זה היה סגנון דיבורו, תמיד היה מלווה עם איזשהו סיפור משפחתי, אבל היה לו אופק.
זה נכון שהוא היה איש ׳מרכז הרב׳ והוא הלך בדרכם של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה, אבל היה לרב אלי המון אופק, הוא תמיד קרה המון ספרות, לאו דווקא ספרות בקו הזה, אלא הוא קרה המון המון ספרים. מתוך הספרות הזו הוא בנה לעצמו את ההרמוניה, את הפתיחות והרגש , את הידיעה שכל דבר שהוא עושה זה לא ביטול תורה. הרב אלי מאוד שמח גם כשהוא עשה דברים שאינם קשורים לתורה.
בשבת פרשת פקודי, השבת של הרצח הנורא, אני נכנסתי בתור החברה קדישא, נכנסתי לבית. על שולחן שבת ראיתי שני ספרים. ספר אחד היה הספר של הרבה מסלונים. הרב אלי מאוד אהב את הסגנון כתיבה של הרבה מסלונים על המועדים והייתה לו חוברת נדירה שקיבל במיוחד מהאוניברסיטה העברית מספרן שמתפלל איתנו שהביא לו את החוברת הזו כל חג לפי החג שלה. זו הייתה אחת החוברות שמצאנו על השולחן.
על הסטנדר ליד, היה קונטרס שיעורים של בבא מציעא. זה מה שראינו כשנכנסנו. זה מה שהוא עסק בהם. כנראה הוא למד על פורים עם דינה בשולחן שבת. והספר הגדול בלימוד על בבא מציעא.
אפשר למצוא שוב את ההשלמה של הרב אלי בין עולם החסידות יחד עם פרטי ההלכה והסוגיה. ההרמוניה הזו היתה בינהם, גם אצל דינה. שסגנון ששאלותיה היו גם מאוד מעניינות. תמיד כשהיא הייתה מתקשרת לשאול איזה שאלה, בד״כ סביב עניין של חתנים וכלות וכל מיני דברים כאלו, אבל גם אצלה היה את העניין של פרטי הפרטים איך להדריך, מה לומר ואיך להתנהג? מה אומרים ומה לא אומרים.
כשאני מנסה לחשוב עליהם, אני רואה את ההרמוניה של הרגש והשכל שחיים יחד בשלמות אחת, לא מפריע אחד לשני. הם יכולים לנסוע לטיול, ללמוד יחד, הרב אלי יכול לעשות לביתו המון דברים ולהרגיש בכל דבר שזה ייעודו כעת וזה המשמעות בלי לחץ.
הייתה ביניהם מזיגה נפלאה של הדברים
הם היו דמויות מיוחדות שצריך הרבה הרבה לעסוק וללמוד מהם וללמוד את המיוחדות ודרך החיים המיוחדת שהם עברו ופיתחו
הרב יהודה עמיחי