תחביב נעורי היה גידול פרחים, עסקתי בחשיפת מכמני עמק החולה הפוריה, ולא אשכח את אותו בוקר קיצי
חנוך-האתגר או ״תסמונת הערצב״
מאמר של הרב אלי הורביץ
״יסוד האומה ביחס העתיד שלה, תלוי ביסוד החינוך. כבר נודע מכל חכמי לב, כי תיקון בחינוך הוא תיקון בכל״ (דרשת הראייה קוק זצייל מאמרי ראי״ה ע׳ 229)
בלי קשר להשקפת עולמו של אדם, תהי זאת מטריאליסטית בעיקרה או אידאליסטית, תהיינה שאיפותיו החברתיות והלאומיות אשר תהיינה - ברור לכל חכם לב, שכל תמורה והתקדמות חברתית חייבת להתבסס על שינוי בחלק האנושי, ההומאני של האדם והחברה, החלק המייחדו משאר בעלי חיים.
התבונה, הרגש האנושי, הנטייה המוסרית, הדחף היצירתי, דרישת החירות, מודעות היסתורית - כל אלה הם החומר שבו צריך להטביע צורה חדשה, ואם נדייק יותר, אלה הם צדדי החיים שבחשיפתם והעמקתם יולידו פנים חדשות לחברה בכללה.
התיקון בחינוך הפונה אל העידון והפיתוח של הצדדים האנושיים בחברה (ובנוער המיוחד) הוא תיקון בכל, ועתיד האומה, חוסנה ושגשוגה, יעוצבו ויוכרעו בבתי האולפנא שלה.
״אבות המיסדים״ של התנועה הציונית הכירו זאת היטב, ויחדו ל״מורים העבריים״ תפקיד מכריע בתרגום רעיונות מהפכניים ונשגבים לתודעה ציבורית המסוגלת לחדור למוחותיהם וליבותיהם של דור שלם ולהניע אותו למעשי יצירה וגבורה של התיישבות וחירוף נפש.
מי שהעלה בדעתו שתפקיד החינוך והתרבות, במובנם העקרוני והמהפכני מוצה - באו המאורעות האחרונים והעמידוהו על טעותו.
ומי שנדמה לו שהתקשורת האלקטרונית והספרות הקלה, הפצצת החושים ברשמים קטעיים מתוזמרים היטב - שאלה כבר הפכו את בית המדרש החי, ואת הכתיבה המעמיקה לאנכרוניזם - כמדומני, שהיום נתקף לפחות בהרהורי ספק.
אי אפשר לה, לשאיפת תחיית האומה שלא תתבסס על ערכים רוחניים ותרבותיים, ואי אפשר שהמטוטלת הדיאלקטית שבתחיית האומה, לא תדחוף לחידוש ורענון ערכים הללו.
ביום השבעה להירצחו של ראש הממשלה רבין ז״ל, ערך הסופר א.ב. יהושע השוואה בין ההשקפה הימנית (דתית), לבין ההשקפה הרוחנית השמאלית. בלשון בהירה ומכובדת הוא הציג את ההתרפקות על העבר, ההתדבקות בארץ מולדת, אמונות קמאיות - של הימין, ולעומתו, השמאל הרוחני, השואף להגשמת ערכים הומאניים, המביט קדימה אל עתיד זוהר שבו חי האדם משוחרר מכבלי העבר, צופה אל עידן של שלום ושיוויון.
ומיד נצטיירו שני ציורים במוחי. מחד, שבה אותי הסופר המוכשר בקסמיו, קסמי העתיד הפתוח המאיר. וכי מי איננו משתוקק למיצוי המלא של כל הטוב שבאדם, כל המאיר ומרנין באנושות. ובאותה עת ממש, נזדקר אל מול עיני-רוחי ציור אחר, הרבה פחות סימפטי. ציור של ערצב (כלב מים בלשון העם). ערצב ארוך, שמן, אימתני.
תחביב נעורי היה גידול פרחים, בהתמסרות גמורה, עסקתי בחשיפת מכמני עמק החולה הפוריה, ולא אשכח את אותו בוקר קיצי שיצאתי לבדוק ערוגת טגטס פורחת - ערוגה שערב קודם ראיתיה מוריקה ושופעת רעננות, והנה היא כולה כמושה ונבולה, וגם עלה ירוק אחד לרפואה - אין.
הבדיקה שערכתי בעלים, בענפים, בפרחים, לא העלתה דבר. עקרתי כמה צמחים לבדוק מערכת שורשיהם וגם הם נמצאו תקינים, פחות או יותר,
ואז ראיתי את החור הזעיר בצוואר השורש, לשם חדר ערצבנו בדייקנות מפליאה, ומצץ את הלשד המחבר את השורשים התת-קרקעיים עם כל מערכת הצמיחה הגלויה, הענפים, העלים, והפרחים.
בקלות, כלאחר יד, חיסל ערצב או שניים את כל הערוגה, כי אין צמיחה ואין פריחה ואין שגשוג ואין זוהר המחר הנכסף אם לא מתוך יניקה איתנה ואמיצה מהשורשים הסמויים התת-קרקעיים.
התרפקות על העבר לבד, געגועים נוסטלגיים לימים היפים שהיו, לשורשים ראשונים - זהו עיסוק עקר המתנכר למהותם ותעודתם של השורשים עצמם, אבל ניסיון לבנות חיים רעננים ופורחים, חיי יצירה חדשה, מתוך התנתקות מהשורשים - סופו שואה, ומשואה - ניבול וקמילה.
בצעירותי גזרתי מלחמה על הערצב הגשמי המפריד ומהרס. המלחמה היתה בפיתיונות, רעלים ומגף דורס.
גם בערצב הרוחני - תרבותי יש להילחם. לא ברעל ולא במגף, אלא בהעמקה תבונית, בחדירה אל שורשי המוסר, בקביעת מסכת חינוכית שתקיף כל מרחב העטר הרוחני של האדם, ותמאס בשטחיות וברדידות.
אלי הורביץ הי״ד
מאמר נוסף באותו הקשר:
בס״ד
כ״ב טבת תשנ״ו (1996)
״מה גדלו מעשיך ה׳, מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב. ויציצו כל פעלי און. להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה׳. (תהילים ל״ב)
שעה נוראה של פריחת רשעים, הצצת פועלי און. לא רק אנשים. שיטות, אסכולות, נורמות ציבוריות, הלכי רוח. והעם מזועזע, נבוך, כועס, כואב.
ובאין מעמד איתן, קמים שועלים קטנים ומחבלים בכרם חמד בית ישראל. אלה ישבחו את המתועב מכל, ואלה יעוטו על כל טיפת דם ויהפכוה להון פוליטי עוד טרם תיבש.
איש בער לא ידע פשר דבר וכסיל לא יבין לאן הדברים מגיעים. וההכרח דוחף לתור אחר עומק המחשבה האלוקית שבזה, והיא אמנם גלויה בדברי המשורר: ״להשמדם עדי עד״.
בתהליך התרקמותנו לעם - תהליך מיוסר, שכל שירי עליצותו לא ישכיחו כאביו, תהליך מופלא, שכל נהרי הציניות לא ישכיחו הודו - בתהליך זה חברו וחוברים יחד כוחות וזרמים מעברים שונים. כוחות בריאים התורמים לעיצוב דיוקן לאומי מלא ורענן, וגם זרמים סמויים עכורים של מוסר מקולקל, אמונות מבולבלות, רדידות ובורות המשבשים בחשאי את צמיחתנו הנורמלית.
ויש שהזרמים הללו מתרכזים באפיק צר, וברגע הסתורי נורא פורצים מעל פני השטח, וגודל סיאובם וכיעורם מזעזע את אושיות הבניין כולו.
והזעזוע הוא גדול, עמוק ואמיתי.
אין אדם ואין עם נתפס על שעת דחקו וצערו. הזעם ההמום הפנימי, תחושת האבדן והחלל, הופכים בן רגע לחיצי רעל של שנאת אחים. טינות ישנות, מודחקות, פורצות מחסומיהן, ואויר הארץ מזדהם.
ולא אבדה תקוותנו. גם לא תאבד, כי ״ייאוש״ (מהסוג המשתק ומנוון) נעדר מהלקסיקון הלאומי שלנו.
ומשימת נבוני לב: לרתום את האנרגיה הגועשת ומתפרצת למשימה היותר נחוצה, לכוונה האלוקית: ״להשמדם עדי עד״.
לא השמדת האנשים הרשעים, לזה נוצרו מערכות משפט ומשטרה שאפשר לתת בהם אמון. בוודאי לא השמדת ציבורים וסקטורים שלמים שבעם על ידי עט טבול בארס האיבה, לזה נוצרו רעת לב האדם ונטיותיו החייתיות הפרימיטיביות, אלא השמדת קטנות המוחין ועקמומיות הלב, ההשכלה הגסה והמוסר הרופס.
המשימה היא לשיר שיר חדש, על ידי מחיקת עולמות השקר והזיוף המפרידים בין אח לאח, סילוק המחיצות המלאכותיות המשביתות את הרמוניית החיים הישראליים. הכחדת אסכולות ונורמות והלכי רוח המבאישים את נעם חיינו ומביאים לקמילה, פרחי יצירותינו.
לבנות יסודות מוצקים חדשים (או חשיפת יסודות עתיקים), יסודות המאפשרים בניה משותפת, מחודשת. בניין אחד של עם אחד, שמוצקות אחדותו תתפאר דווקא על ידי רבבות גווניו השונים כרבבות עם בית ישראל.
ראשית, יש לצאת מהמטפורה החקלאית, ולאמר דברים פשוטים, ביחס ליסודות החינוך, הפרטי והכללי.
״על הילדות תיפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחס לחינוך. אם היא רק כמו הכשר לאישות (לבגרות), או שיש לה ערך כביר בפני עצמה״ (דרשת הראי״ה קוק מאמר ע׳ 230)
תקופת הילדות, שרשי החיים האינדיבידואליים, היא תקופה של ערבוביה. מחד, פגישה בלתי אמצעית עם העולם, תום וטוהר, אמון ללא סייג, נטייה פשוטה וטבעית אל הטוב. ומאידך, חולשה ורכרוכיות, העדר שיקול דעת, התפרצויות אגוצנטריות וכו׳.
האם להתייחס לילדות כהכרח ביולוגי? (שהרי אין זה פרקטי שאשה תישא ברחמה נער בן 18), שתפקיד החינוך להעבירו מן העולם במהירות האפשרית - לבגר את הילד, או שיש ערך עצמי לתקופת הילדות עם תכונותיה המיוחדות.
התשובה תיגזר מהשקפת עולמו של השואל. אם הקיומיות היא הציר סביבו החיים נסובים, קיומיות פיזית-כלכלית, או קיומיות מעודנת, יצירתית-אמנותית
ברור שאין לילדות זכות קיום מצד עצמה, שהרי אין הילד עובד ומפרנס, גם לא יוצר ומפתח. הילד הוא חומר גלם שאפשר להפכו על ידי החינוך לכלי מעשה חזק ויעיל.
אבל אם החיים נערכים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב, החסד והתום הנמסך בקרבם - אז תוכר הילדות כתקופה יקרה מצד עצמה ואולי אף המעולה שבתקופות החיים, עד שכל המשך החיים עניינם לבסס את הטוב והטוהר הילדותי.
על פי המודל הזה, תפקיד החינוך הוא להקנות לילד חכמה, פקחות, מיומנויות ועצמה אישית, תוך כדי שימור ופיתוח יסודות הילדות היקרים. הפרי המבוקש של חינוך כזה יהיה אדם מבוגר שיסודות הילדות המשובחים יאירו בו מתוך גדלות ושיקול דעת. במילים אחרות - השורשים עצמם של הילדות יופיעו כענפים, עלים, פרחים, ופירות של הבגרות.
כחקירת שני המודלים בחינוך הפרט, כן הוא ביחס לחינוך הכלל
אומה, שחפץ חייה הקיבוציים מיוסד על הקיומיות לבדה, על הדאגה לבטחון וכלכלה, גם אם תתוסף לה רוח אסתטי ותרבותי נאור ומפותח, אומה כזאת תראה חזות הכל בהשתלבותה במערכות הבינלאומיות על כל מרכיביהן (ותחרויותיהן), שבכך יובטח קיומה הפיזי והתרבותי.
ימיה הראשונים, ימי ילדות והתרקמות, יהיו אולי נושא לנוסטלגיה ופולקלור, אבל כגורם משפיע מדיניות יוכלו רק להפריע, ובמחיקתם מתודעתה ירווח לה. התרפקות על העבר, על אדמת המולדת, אמונות קמאיות, וחוויות הילדות יחשבו גורם ריאקציוני מזיק.
לעומת זאת, אומה שנקודת חייה הפנימית היא השאיפה המוסרית הרדיקלית, האידאליזם היותר טהור, אומה שמוצאת בילדותה את ההתגלמויות היותר שלמות ומזהירות של צלם אלוקים שבאדם, יחסה לעברה, לימי הילדות שלה, יהיה שונה לחלוטין.
״דע את עצמך״
מבחינתה, התוודעות אל עצמיותה, לעולם לא תהיה מנותקת משורשיה הראשוניים. גם היא תהיה מעורבת בכל העשייה העולמית, בפיתוח המדעי והכלכלי, ביצירה האסטתית, בהתקדמות ההגותית והאתית, אבל בכל אלה לא תתכחש לעצמיותה המקורית. אדרבא, כל החידוש והפיתוח העולמי יופנמו אצלה בשמחה, שעל ידם תוציא אל הפועל את נקודת הראשית הייחודית שלה ביתר שכלול ותעצומה.
ישעיהו, הנביא ה״קוסמופוליטי״, שבישר חזון השלום האוניברסלי של כיתות החרבות לאתים והחניתות למזמרות, התווה גם את הדרך ליעד הנשגב ההוא, והדרך היא הצו החינוכי העליון לעם ישראל - השמדת הערצב.
״הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תהוללכם״ (ישעיהו נ״א)
אלי הורביץ
