top of page

שאלתי את רבי והוא ענה לי שיש עניין של כיבוד אב ואם כאן. זה יהרוס אותם אם הייתי אומרת להם שאני חוזרת

מכתב שכתבה דבי וולף לרבנית חנה טאו לאחר שחזרה לארצות הברית בתום שנת לימודיה בארץ, בתקופה של מספר חודשים שבין החברות שנרקמה עם אלי (שהמשיך להתכתב איתה מהארץ) לבין חזרתה שוב לישראל בסוכות.



ב״ה

ו׳ אלול תשל״ב

יום רביעי


לכבוד הרבנית טאו,


התחלתי לך ארבע או חמישה מכתבים קודם המכתב הזה, אבל או שהם נהפכו להיות סתם מכתבים מלאים רחמים על עצמי (משהו כזה) או שהחלטתי שאני מגזימה את העניין ולמה לטרוח לך אודות כל הבעיות הקטנות שלי?


אבל עכשיו דברים קורים ואנני יכולה להתאפק. אני מאוד מתרגשת ואנני רוצה כאן לכסות את כל העניין עם כל ההרגשות האי-אוביקטיביות שלי, ולכן אשתדל לכתוב לך רק עובדות.


יש כמה דברים שאני מבינה עכשיו, ומהם שקשה לי מאוד לדעת איך להסתכל ולתרגם ולהגיב לעניין. זאת אומרת שזה כאילו העיניים שלי לא פועלות בבהירות ובסדר גמור.


כאן בחוץ לארץ, ובמיוחד בסביבה של ביתי, זה כמעט ואי אפשר בשבילי לפעמים אפילו לזכור דברים מסויימים. אני משתדלת להרים את הרעיון ממוחי, אני קוראת בספרים ומשוחחות עם אחרים (רוב הזמן חברות בגילי שלומדות בסמינריות בניו-יורק), אבל זה לא תמיד עוזר. קשה לי לדעת איך אני יכולה להביט אל העניין בבהירות – איך אני יכולה להבין מה קורה מסביב לי?


אלי כותב שהוא מתכונן ללכת לדבר אתך ועם בעלך אודות בעיותינו, אבל עוד לא קבלתי המכתב אם הוא הלך עוד (וזאת עוד בעיה רצינית, שמכתב מאחד לשני לוקח לפחות 8-9 ימים להגיע לשני, ויותר משבועיים צריך לעבור עד שמקבלים תגובה או תשובה למה שכותבים במכתב מסויים). אני מקוה שעד שהמכתב הזה יגיע אליך, הוא כבר ידבר אליך ואולי נבין יותר טוב.


אני (בלי נדר) אכתוב לך רק עובדות (מטרתי גם כן לסדר אותם בראשי).

עובדה שכשהגעתי הביתה, היו לי כל מיני בעיות חמורות לפעמים עם ההורים שלי בענייני כשרות. הם הגיבו באופן שלילי מאוד בהתחלה, והיה לי באמת קשה מאוד להסביר להם. אבא הבין תכף, ואף על פי שהוא לא חושב שהוא מסכים, הוא לאט לאט התחיל לכבד אותי קצת ושכנע אימי לקנות בשבילי ובשביל טובי (אחות של אלי – ובשיחות הראשונות, הקשות, היא עוד לא נמצאת בביתי) כלים מסויימים.


דברנו, טובי ואני, עם רבי, ומכיוון שהוא נסע לארץ ישראל לחודש בקיץ, התקשרנו עם רב אחר לעזור לנו בענייני המטבח. חשבתי שכל העניין יקח אולי שבוע לסדר, מקסימום, אבל המציאות לא היתה ככה. האמא לא הבינה, והעניין המשיך והמשיך כמעט חודש ויותר, וכל יום הביא נסיון – תקופה לא נעימה.


עוד עובדה: האח שלי התחתן, ומהיום שחזרתי כאן הביתה, היו בבית 11 אורחים. זאת אומרת שלא היה לי זמן לדבר עם הוריי, תמיד נמצא מישהו מסביב, וזאת היתה תקופה מאוד מרגשת ומעצבן בשביל אימי והיה די קשה לחיות בבית.


ועוד עובדה: ההורים שמעו מהרבה מקורות כל מיני דברים אודות אלי ואני – והם לא מכירים את אלי, רק זוכרים איך שהוא היה כשמשפחתו גרה בוושינגטון (ולא היה לו שם כל כך טוב), אז הם מההתחלה לא הביטו על כל העניין באופן חיובי כל כך.


עוד עובדה: היום אחרי החתונה, טובי היתה חולה מאוד (היא עכשיו בדרך לבריאות ב״ה) ודרשה הרבה טיפול, ואימי דאגה מאוד וטיפלה בה כל השבוע (ועדיין היו לנו אורחים!).


ועוד עובדה: כשחזרתי הביתה, חזרתי עם הכוונה שרציתי להראות להורים שלי (לא חס וחלילה חשבתי ללמד להם – רק שאני אתנהג בדרכי, והם יראו לעצמם) איך ששיניתי – איך שאני שואפת להיות שקטה, צנועה, חסידה וכו׳ – ומדקדקת במצוות – והכל בסבר פנים יפות, אבל כאן נכשלתי. כמעט מהרגע שנכנסתי לביתי – אני לא יכולה להסביר למה – אני נהפכתי להיות בכעס, מעצבן, צועקת. זה כואב לי מאוד, מפני שהנה אני דורשת כל מיני דברים ממשפחתי, והם עושים הרבה (קשה לי לתאר לעצמי) לטובתי בבית, ואני מתנהגת לא רק בלי נימוסים וכבוד, אלא כל כך רחוק ממה שצפיתי – אפילו בבזבוז ובכעס.


אני שונאת את עצמי לפעמים ומשתדלת להתאפק מלהתנהג ככה, אבל זה כאילו משהו נכנס בפה ובעיניים ואני צועקת ובוכה. אני כמעט כבר שכחתי את הדמות השקטה והצנועה שרציתי לחקות – והמילים ״צנועה״, ״בת ישראל״, שכחתי את המושגים. וזה אשמתי. מיד ירדתי.


אין תמהון למה שיש להורים שלי ההרגשה שאני לא אוהבת להיות בבית, שלא נוח לי שמה. זה כואב להם מאוד, המחיצה הזאת שהם מרגישים שמפרידה ביננו. באמת אינני חושבת שיש הבדל ביננו באמת, אבל כאשר אני מתנהגת איך שאני מתנהגת בכעס, כאילו עם מסווה מסביב לי, באנוכיות; כשהם מתנהגים שוב אלי בכעס ובמגן, אז יש הפירוד.


לו היינו מצליחים להתנהג במידות טובות אחד לשני, אז הכל היה בסדר ובהרמוניה. למה זה קרה ככה? כואב להם וכואב לי, וזה לוחץ עלינו הרבה.


עוד עובדה: אני מקבלת מכתב מאלי כל יום ואני כותבת אליו כל יום. מכתבים הם אמצעות התקשורת איום ונורא – במיוחד כשזה כל כך קשה להתבטא את הכל במילים, ובמרחק כל כך גדול, ובזמן (ככה נדמה לי) כל כך ארוך. קל מאוד לתרגם מכתבים לא עם כוונת המחבר, ואז יש בעיות וטעויות.


אלי כותב בסגנון מאוד חזק, וכל מה שהוא כותב נכנס לתוכי כמו חרב. בהתחלה, הוא נכלל במכתבים ממאמרי חז״ל וקטעים קטנים לעזור לי כאן, אבל גם כן הוא נתן לי תוכחה חמורה (ככה הרגשתי) על שאני כל כך חלשה, והוא עצוב מאוד שנכשלתי ושהייתי חלשה בכשרות (אבל ההפך!), וזה כואב לו שאני עוסקת רק בדברים בטלים, והוא בטוח שאני נכשלת כל הזמן בצניעות – ואז כתב לי כל מיני דברי חז״ל שמשווים בת ישראל כבת מלך, .....


, ואיך שאני לא אותה בחורה שהוא זוכר, שאני ירדתי יותר ממה שהוא יכול לתאר לעצמו, ואני גשמי, ועוד.


אלי גם כן כותב שבח, שהוא אוהב אותי ומתגעגע לי ומחכה לי – וראשי שוברת – איך לשלב אתת שניהם? מה הוא רואה במכתבי? מה איתו? איך הוא יכול לשפוט? והאם הוא חס וחלילה צודק, איך זה יכול להיות?


אני עברתי את גבולי – רציתי רק לכתוב עובדות, אבל זה כאב לי כל כך - אני כמתה עכשיו, ואני בטוחה שכוונתו לא הייתה חס וחלילה לכאב אותי, הוא רצה לעזור לי – אז מה קרה לעיניים, לשכל שלי, שאני לא יכולה לקרוא מכתב ממנו בלי לבכות ולהרגיש חולה, ובמיוחד כשהוא נותן לי את ה״מוסר״ שלו?


ומקרוב, כל המכתבים שלו מרכזים על החטא החמור, הרציני, האיום והנורא, שאני עוברת כל יום ויום, כל רגע ורגע, מפני שאני נמצאת מחוץ לארץ ישראל. הוא כותב שאני פורקת עול, וניאוף ה׳ מפני שאני גרה (שם) בזמנים שאפשר לי ללכת לארץ ישראל ואני לא הולכת. אבל אני כן הולכת – רק שזה אי אפשר (כביכול) עכשיו בשבילי.


שאלתי את רבי, כי אלי הפריע לי מאוד, והוא ענה לי שיש עניין של כיבוד אב ואם כאן. זה יהרוס אותם אם הייתי אומרת להם שאני חוזרת מיד ככה (לארץ ישראל). ואני מתכוננת, בע״ה, לחזור לארץ בחול המועד סוכות, עוד חמש וחצי שבועות.


אני לא משתדלת להצדיק את עצמי – בטח שאני גם כן רוצה בכל ליבי לחזור שמה (אפילו זה קצת שכחתי), ובטח אני גם כן אוהבת אותו ומתגעגעת לו, אולי יותר ממה שהוא מתאר – אבל איך שהוא קורא לי שמות ומספר לי מכתב אחרי מכתב על התועבה והנבלה שאני מקיימת – והסגנון שלו: שהוא בטוח שאני אקיץ משנתי ואראה, ואחזור, יש לו אמונה בי, והוא יפסיק לכתוב אלי ב 13 באוגוסט מפני שהוא בטוח שאני אהיה באוירון בדרך ב 20 באוגוסט. והוא ממשיך שהוא חלם שלושה חלמות (חזקה) שחזרתי, אז לכן הוא מחכה וכל כך שמח שאני קיימתי את דברי התורה, והקשבתי לו.


דברים שאני לא יודעת איך לראות אותם, איך להגיב. אני מאה אחוז מבוכה ומבלבלת. הוא כותב לי שאין סמכות לכל מה שאני חושבת וכותבת, מפני שאני נמצאת מחוץ לארץ ישראל. ויתכן שזה נכון, אבל אף על פי כן, זה קצת מכזיבה.


האם הוא צודק שאין לי שום מה להגיד? הכל מה שאני מרגישה לא שייך? זה כאילו מישהוא קורא אותי ״משוגע״ – ואז מה אני יכולה לענות?


ועוד עובדה אחרונה: היום קיבלתי מכתב - כל כך רחוק ממני שלא יכולתי לקרוא את זה ושלחתי אליו שוב בחזרה. ......


רבנית טאו, העיניים שלי מחשיכות. אני לא רואה נכון. אני לא מבינה – ואין לי שום מושג מה קורה. זה יותר מידי רחוק ומסובך בשבילי.


הנה רציתי לכתוב לך מכתב קצר מאוד, ורציתי רק להביא לך עובדות בלי האינטרפטציה שלי, כנראה לא הצלחתי בכלל, ובאריכות שלי (כתגובת המכתב שעכשיו קבלתי, אני מאוד מתרגשת), לא הבאתי תמונה ברורה וכל כך אמיתית על המצב כאן.


אולי, אם יש לך זמן, את יכולה לדבר גם כן עם אלי כדי לשמוע ממנו מה קורה? אני יודעת שכתוב כאן רק את הרגשות שלי – זה מאוד לא פייר, והעיקר הוא שאת תקבלי מאלי וממני תמונה שלמה ואמיתית. ואולי יש לך איזו עצה לתת לי כדי שלא אשכח דברים כל כך במהירות?


תודה תודה רבה


בכבוד רב,


דבי וולף


נ.ב. נא לסלוח לי על כל השגיעות וטעויות בכתיבה שלי – אני מקוה שלא היה יותר מדי קשה להבין. אפילו עברית שכחתי!

ב״ה


אני לדודי ודודי לי


ר״ח אלול התשל״ב ירושלים עיקו׳תות


דבי יקרה לאו׳וט


אני מקווה שאת בריאה ושלמה. אלי היה כאן וספר שכתבת שאת מרגישה בך ירידה שם, והרי הדבר היה צפוי.


בקרוב בעזהי״ת תחזרי אל ארץ החיים ותרגישי שאת חיה ומחיה את סביבתך הקרובה והרחוקה.


אין לי כל ספק שאוויר ארץ ישראל ואווירת תקומת ישראל, שכבר הספקת לספוג בהיותך כאן, נותנים לך כוח להחזיק מעמד, לעמוד בניסיונות ולחזור במרץ חדש לקראת ייעודך ואושרך, להיות שותפה במפעל האלוקי האדיר שבדורנו.


הרב כותב בפרקי ארץ ישראל שבספר אורות:

״פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ.
היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ השדים היה, מפני שהיה כבר. שפעת הקדש, שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל ברורי הקדש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבתם בכחה המושך אליה.
כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סמן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם באתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו.
הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפית לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים״.

התכונני בשמחה בימי רצון אלו לקראת שובך אל ארץ שהשם רוצה אותה.


להתראות בקרוב בארצנו


שלך חנה




Comentários


bottom of page