top of page

פתאום זה נהיה עולם שלם וחי והייתי נשבית בקסם המנגינה והסיפור והדמויות והעלילה ולא יכולתי להפסיק לנגן

כל הילדות שלי הייתה בצל דינה, זכיתי ללמוד אצלה נגינה. כל שבוע הייתי מגיעה אליהם הביתה ישר אחרי בית ספר יחד עם נחמה, היינו מגיעות הביתה ומכינות לנו ארוחת צהריים גומי קוטג׳ או עוגיות מחבת ודינה הייתה צוחקת על עצמה, על איזה מין אימא היא שהיא לא כמו האימא המרוקאית שלי, שבטח מכינה אוכל טעים ומושקע, אלא היא מכינה אוכל אמריקאי פשוט כזה. מאוד בלט שכל הזמן היא צחקה על עצמה.


לאורך השנים למדתי אצלה נגינה, אבל לפעמים לא רציתי להמשיך, לא היה לי סבלנות להתאמן ולעשות את כל מה שצריך. אימא שלי שמאוד רצתה שאני אמשיך, הייתה אומרת לדינה לפתות אותי, ודינה הייתה לוקחת אותי לכיסא נדנדה בסלון ליד הפטיפון ועם האוזניות הגדולות האלה דינה הייתה שמה לי תקליטים ומשמיעה לי יצירות מוזיקליות מדהימות והיינו מדברות על הסיפור שמאחורי היצירה המוסיקלית. פתאום זה נהיה עולם שלם וחי והייתי נשבית בקסם המנגינה והסיפור והדמויות והעלילה שיוצאת מתוך היצירה ולא יכולתי להפסיק לנגן.



כל האהבה שלי לנגינה ולמוזיקה וליצירה, מלווה אותי כל יום. זה הכול בזכות דינה, הנגינה היא חלק ממני בצורה מאוד משמעותית בזכות דינה. בקלות יכולתי להפסיק ולהישבר. תמיד הסתכלתי על המורות הרוסיות הקשוחות האלו שמוציאות מהתלמידים שלהם המון והכל מבריק ומושלם אבל אין אהבה למוסיקה, את האהבה למוסיקה קיבלתי מדינה בגדול.


בהמשך השנים, זכיתי שדינה הייתה מדריכת הכלות שלי לפני החתונה. כך גם בהיבט הזוגיות זכיתי לשמוע ממנה סיפורים מקרוב יותר. הכי הכי היה מיוחד לראות את הברק בעיניים שלה, כשהיא דיברה על אלי כאילו הם כמו זוג שעכשיו התארסו, ככה זה היה הברק בעיניים שלה, מיוחד ברמות לא רגילות. משהו באמת מיוחד.


לפעמים דינה הייתה מסתגרת בחדר לימוד ועושה משם שיחות טלפוניות לאמריקה. זה היה נשמע שהיא כל הזמן חושבת על הילדים, שכל אחד עשה לה את הצרות שלו בתורו. בשיחות המאוד מאוד ארוכות היא חשבה מה היא עושה ואיך היא מתמודדת, איך היא מגיעה ללב של אותו ילד שהיה באותה תקופה באיזה משבר.

אחר כך הייתה הרגשה של וואו, שזה נושא פרות, הקרבה, האהבה והשיח שהיה מאוד מאוד דומיננטי בבית, בצורה באמת מאוד מאוד משמעותית.


אצל משפחת הורביץ לא היה לחץ בימי שישי לפני שבת, עד שתיים עשרה בצהריים הם נשארו עם הפיג׳מה, כולם קוראים ספרים במיטות, ואז בשתיים עשרה מסתערים ועד שתיים גומרים להכין את השבת. הם ידעו להנות מהחיים, להנות מהפיג׳אמה ולקרוא ספר, או לצאת לטיולים.


רעות גור


23 צפיות
bottom of page