פצעי בגרות

מקווה שלא ציפיתם להדרכה בטיפול בחצ׳קונים. זה פעם ראשונה שאני מבקר בסניף בני עקיבא. רציתי לשתף אתכם בסיפור.


פנו אלי הורים מודאגים לגבי בנם, ישראל, בן יחיד. הם סיפרו שכשהוא נולד נתמלא הבית אורה. ילד חמד, יפה וחייכן, התפתח נהדר, מלא חן, בלע את כל החינוך שחינכו אותו. אבא היה מספר לו על גדולי ישראל.


״פעם בשעת לילה״ סיפר האבא ״נכנסתי לחדרו של ישראל הקטן והילד איננו. חיפשנו עד שמצאנו אותו מתחת לספה בחדר שלמדתי בו עם חברותא״.

ממשיך האב לתאר ״שאלתי אותו, ישראל מה אתה עושה שם? וישראל המתוק השיב אני לא ישראל, אני הלל הזקן״.


״פעם אחרת, כשבא מישהו לבקר ולא היינו בבית, ישראל קיבל אותו באדיבות הושיב אותו והגיש לו קערה עם כל טוב.״


״מבית הספר קיבלנו רק דיווחים טובים, ילד משקיע אוהב ואהוב. באסיפת הורים סיפרו איך ישראל רצה להציל את חברו וקיבל על עצמו אחריות על מעשה רע שהוא כלל לא עשה, אלא חברו שהניח פצצות סירחון.״


״השכן, כבד הרגליים, סיפר לנו איך שתמיד ישראל עוזר לו לסחוב את הקניות הביתה ו...״ האב השתתק.


אמו של ישראל מחתה דמעה מפניה ואמרה ״זה נגמר, הכול נגמר, כאילו שנכנס בו שד. הוא נעשה רגזן ושתקן, הוא יכול להסתגר בחדר ולבהות שעות בתקרה. כל מה שהיה חי ומעניין, כבר לא מעניין אותו. הוא, לאט לאט, הפסיק להתקדם בבית הספר, הפסיק ללמוד.