top of page

פצעי בגרות

מקווה שלא ציפיתם להדרכה בטיפול בחצ׳קונים. זה פעם ראשונה שאני מבקר בסניף בני עקיבא. רציתי לשתף אתכם בסיפור.


פנו אלי הורים מודאגים לגבי בנם, ישראל, בן יחיד. הם סיפרו שכשהוא נולד נתמלא הבית אורה. ילד חמד, יפה וחייכן, התפתח נהדר, מלא חן, בלע את כל החינוך שחינכו אותו. אבא היה מספר לו על גדולי ישראל.


״פעם בשעת לילה״ סיפר האבא ״נכנסתי לחדרו של ישראל הקטן והילד איננו. חיפשנו עד שמצאנו אותו מתחת לספה בחדר שלמדתי בו עם חברותא״.

ממשיך האב לתאר ״שאלתי אותו, ישראל מה אתה עושה שם? וישראל המתוק השיב אני לא ישראל, אני הלל הזקן״.


״פעם אחרת, כשבא מישהו לבקר ולא היינו בבית, ישראל קיבל אותו באדיבות הושיב אותו והגיש לו קערה עם כל טוב.״


״מבית הספר קיבלנו רק דיווחים טובים, ילד משקיע אוהב ואהוב. באסיפת הורים סיפרו איך ישראל רצה להציל את חברו וקיבל על עצמו אחריות על מעשה רע שהוא כלל לא עשה, אלא חברו שהניח פצצות סירחון.״


״השכן, כבד הרגליים, סיפר לנו איך שתמיד ישראל עוזר לו לסחוב את הקניות הביתה ו...״ האב השתתק.


אמו של ישראל מחתה דמעה מפניה ואמרה ״זה נגמר, הכול נגמר, כאילו שנכנס בו שד. הוא נעשה רגזן ושתקן, הוא יכול להסתגר בחדר ולבהות שעות בתקרה. כל מה שהיה חי ומעניין, כבר לא מעניין אותו. הוא, לאט לאט, הפסיק להתקדם בבית הספר, הפסיק ללמוד.


במקום צלילי התורה – אתניקס ומוסיקה לועזית. הוא הפסיק ללכת לבית הכנסת, הפסיק להניח תפילין, הוא לא מדבר. כששואלים אותו ׳מה מפריע לך?׳ הוא עונה ׳כלום׳ לפעמים לא עונה כלל. סיפרו לנו...״ האימא לא יכלה יותר לדבר.

האבא אמר: ״ראו אותו נכנס לאיזה דיסקוטק עם בחורה...״.


מה לעשות? מה הייתם עונים?


יש סדר בעולם ויש התפתחות והתקדמות. נכון, כשהיה קטן הוא היה מאוד מקסים ומצא חן, אבל כמה דמיונות ואשליות הוא בנה, כמה הוא למד תורה בשביל למצוא חן, בשביל להתבלט, בשביל מיליון סיבות, ועכשיו הוא מתבגר והוא מואס בכל הסיבות, הוא רוצה להיות הוא.


״מה זאת אומרת?״ שואל האבא ״כל התורה והמצוות והטוב של הילדות, זה לא הוא


ודאי שזה הוא כל הטוב הזה, אבל הוא חי את זה באופן מלאכותי. הוא חייב לחיות את זה בעצמו, בצורה גדולה ואמתית. ללמוד תורה כי זה טוב ה׳ היורד מִן השמים, לקיים מצוות, לא בשביל למצוא חן, אלא בגלל הרצון העמוק להיטיב, ומתוך הכרה שכל מצווה מביאה ברכה ואור ונועם לעולם, וכל עבירה מביאה עצב והרס וכאב להמון יצורים.


זעקה האמא ״אבל הוא עושה בדיוק ההפך. הוא לא לומד תורה לשמה, הוא לא עושה מעשי חסד לשמה. הוא עזב את הכול״.


נכון, הוא בינתיים מרגיש את המלאכותיות שבילדות והוא סולד מזה, הוא כבר לא יכול עם זה, הוא מוכן לחיים יותר גדולים, יותר אמיתיים. אבל הוא עדיין ילד, הוא ילדותי. הוא לא ילד ולא מבוגר, הוא מתבגר. את הילדות התמימה הוא נטש ואל הבגרות עדיין לא הגיע. וזה כואב. ויש פצעים.


״אני מתחיל להבין״ אמר האבא ״אבל מה אנחנו יכולים לעשות?״


אתם? אתם הורים, אתם צריכים לא להתייאש ולא להתרגז. אתם צריכים להכיר את האמת, לדעת שכל מה שהכרתם מהטוב שבילד הקטן - הכל הוא אמיתי, אבל הרבה הרבה יותר מזה.


וכל ההפקרות של עכשיו, זה שרידי ילדותיות הנלחמת בלידתיות ולא צריך להתפעל מזה. כמו צירי לידה ואותם שיושבים על המשבר ומלווים, אוהבים ותומכים. לא שתומכים, חלילה, ברוע, באנוכיות ובטומאה, אבל מכירים אותם למה שהם, ענן חולף שמאפשר זריחה יותר ברורה של השמש.



ולמה סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה? כל זה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. ומה הנמשל? מי הילד? לא הילד ישראל, אלא עם ישראל.


בראשית התחייה הלאומית העם התעורר עם המון מרץ לבנות וליישב, להילחם ולנטוע, לבנות את הגוף הלאומי, שירי מולדת, התלהבות אדירה ומסירות נפש.


עכשיו – יורדים מִן הארץ, מזלזלים בציונות, בממלכתיות, מואסים בארץ ישאל. העיקר זה הנהנתנות של הרגע, האנוכיות.


ומה פשר הדבר? כל ההתלהבות הילדותית לא היתה אמיתית. עכשיו אנחנו מפוקחים. המהפך השני – השכל לעומת הרגש. או שאדרבה, כל התקופה הראשונה כן היתה אמיתית, אבל שטחית. באנו לארץ בגלל שברחנו מאנטישמיות, בגלל שהתלהבנו מתנועות לאומיות אחרות וכו׳.


הגיע עת ההתבגרות. צריך לחיות את כל הטוב הזה בצורה אמיתית, קדושה ועצמאית. ובינתיים, תקופת המעבר, המזלזל בכל העבר, עושה מזה גיחוך וכו׳.


מה התפקיד של הבחורים הצעירים, תופשי תורה שבדור? לא להתייאש, אלא כל הזמן לברר, קודם כל לעצמינו, מהו פשר אחיזתנו בארץ הזאת? לא רק סיבות בטחוניות וכו׳, אלא להכיר ולהעמיק בלי הרף, ובזה לחולל את המהפכה שמעבירה אל הבגרות. בינתיים, לסבול את הפצעים ולהתגבר עליהם.


הרב אלי הורביץ

מתוך שיחה בסניף בני עקיבא ברחובות



bottom of page