top of page
  • צבי

עכשיו עכשיו מביאים לי את התינוק שלנו, הבן שלנו. איך אני מתרגשת!! איך אני מתגעגעת להניק אותו כבר!!

עכשיו עכשיו מביאים לי את התינוק שלנו, הבן שלנו. איך אני מתרגשת!! איך אני מתגעגעת להניק אותו כבר!! יהי רצון ואצליח להזין אותו מזונו ותצליח אתה להזין אותו.


כואב לי הבטן רק לחשוב על זה. למה לכולם כבר הביאו ולי עוד לא? רק שהוא יהיה בסדר. אולי כל זה חלום. אני כל רגע מסתובבת לראות אם האחות באה כבר אתו – בעצם אני אדע לפי הצרחות. מסכן, למה הוא בוכה כל כך הרבה? איפה הוא?!


כמעט כל החדר שלי התחלף. חוץ מהאישה מיבנה, כולם אימהות יותר מחודשות ממני, זאת אומרת ילדו אחרי, זאת אומרת שאני כבר ותיקה. הגיע, שלום.


איזה חמוד הוא - נראה כמו איש זקן. קצת אני רואה דמיון לבת שבע, אבל הרושם העיקרי שזה אבא שלי. פתחתי לו את כל הבגדים ונתתי לו קצת להתמתח. בדקתי בכל גופו שהוא בריא ושלם. הוא משהו, (לפני שעושים את כל סידורי הברית). הוא אכל יופי - אוהב לינוק ורק נרדם פעם אחת, אבל כשהייתי באמצע, לקחו אותו ממני. צריך כבר להגיע הביתה.


כל כך קטן. הוא מזכיר לי את בת שבע ואני מתגעגעת אליה – אליכם.

אי אפשר בכלל להתחיל להבין או לתפוס את החסד העצום שמשפיע עלינו הקב״ה כל רגע ורגע, וברגעים כאלו שמרגישים שהוא כאן, שהוא עצום ועל-אנושי, על אחת כמה וכמה.


מחלקת יולדות זה דבר נפלא. כל אישה כאן עברה בדיוק את החוויה הגדולה ביותר בחייה – הלידה. והנס הגדול ביותר -ילד – מתרחש כאן יום ביומו. באופן חיצוני החיים כאן מתנהלים כסדרם, כשגרתם; אוכל בזמנו, הנקה בזמנו, ביקור רופאים. והנשים אוכלות, מניקות, ישנות.. כאילו זה לא מקום נס, אבל תחשוב רגע מה קורה כאן.


אתה תופס כבר שיש לנו 2 ילדים? שבת שבע היא אחות גדולה ל״נוק״? שיש לנו בן? איזה נסים וחסדים - אפשר ממש להתפוצץ. לקרוא תהילים - עוד לא מגלה החוצה או כלפי מעלה הרגשות וההודיה.


איך אני משתוקקת כבר להיות בבית, אתך, עם הילדים, לבד, שקט – בלי כל הסידורים והבלגן. והתינוק – איך הוא חמוד. לידה שניה היא לגמרי אחרת מלידה ראשונה.


אלי, אני כל כך עייפה – עמוק עמוק, חזק חזק עייפה, והראש שלי ממש לא פועל. כל מיני מחשבות והרהורים וכל מיני דברים שאני רוצה לספר לך ולדבר אתך ולשתף אותך ולהשתתף איתך, אבל הראש לא פועל ואני לא יכולה לבטא, רק הרבה הרבה הודיה להקב״ה ורגשי שמחה ושלום ושלמות וגעגועים אליכם – אליך.


הוא חמוד כל כך ואוהב למצוץ.. איך אתה מסתדר? אני כל הזמן חושבת עליך. לטפל בבת שבע כל הזמן זה נורא נורא קשה ואחריות ואין במי להיעזר, וגם לדאוג לכל הסידורים של ברית, שלום זכר וכו׳. וגם להיות כל הזמן עם אנשים וכל האיחולים למזל טוב. ועכשיו אמא שלי תהיה, וגם העייפות הכללית שבטח יש לך, שכל כך תופס אותך, וגם ההשתוקקות לשקט, לשבת וללמוד ולספוג קצת את גדולת השעה הזאת, בלי כל הטרטורים.


אני מאוד חושבת עליך, והלוואי ויכולתי לעזור לך קצת. גם אני רוצה ללמוד על ברית מילה – להבין מה זה אדם מישראל, מה זה מצוות ברית מילה, המצווה השנייה (??) שבתורה, איזה יופי!!


כבר מביאים שוב את התינוקות, אני ממש מתרגשת! ואחר כך, בע״ה, אלך לישון, ומחר לקום טריה וחזקה.


אלי, תנסה לבוא פעם, רק אתה, שנוכל לדבר, ותביא ספר ונלמד ביחד. אולי ככה אפשר לנצל את השהות שלי כאן, טוב? רק שיהיה לך כח, אבל הקב״ה רואה ויודע ההודיה שלנו, אפילו בלי שיש לנו כח להגיד בפה מלא, נכון?


הנה החמוד כבר בא – והוא לא בוכה!!!


להתראות


דינה



bottom of page