top of page
  • דבי

לעולם לא תדעי כמה רציתי כל השנה שתהיה לי אמא לדבר איתה.

מכתב שכתבה לאמא שלה (ממי) בטיסה חזרה לישראל לקראת החתונה בהמשך

ב״ה, 2 באוקטובר 1972

אמא יקרה,...

אנחנו באוויר כבר שעה וחצי, טסנו מעל בולטימור, פילדלפיה (יכולנו לראות את המשחק), ניו יורק, בוסטון ועכשיו אנחנו בדרכנו מעל האוקיינוס האטלנטי. נטוס מעל בלפסט (איכס!), ואז לפריז ואז לרומא. במטוס כבר הוגשו לנו קוקטיילים (נקטר בשבילי). ארוחת הערב תהיה כאן די בקרוב והסרט שאני רואה הוא The Public Eye - עניין גדול.

החלטתי לכתוב לך בנפרד כי יש הרבה דברים שאני רוצה לומר לך. דיברתי עם אבא - אני צריכה למצוא דרך חדשה לתקשר - נראה שאני לא מסוגלת לעשות את זה באמצעות מכתבים, וקלטות זה יותר גרוע - כל מה שאני עושה איתם זה מריבות, מתח ועצבים. אני אצטרך להמציא משהו.

אתמול בלילה אמרה דודה שרה ששם המשפחה שלנו לא צריך להיות זאב (Wolf) – הוא צריך להיות פרד - בגלל העקשנות שלנו. היא צודקת ב-100% - אני רואה את זה בי ופשוט - אוי אני לא יודעת! היא צדקה גם לגבי משהו אחר, היא אמרה שאיכשהו אנחנו אף פעם לא מצליחים לומר מה שאנחנו מתכוונים להגיד. הבעת כל סוג של רגש, למעשה קשה לנו, אפילו כמעט בלתי אפשרי פיזית.

כמובן, קל להיות רגשני וראוותני על דברים טריוויאליים לא חשובים, אבל כשזה מגיע לדברים מהותיים, אישיים, שבאמת נוגעים בנו, איכשהו אי אפשר להגיד את זה. אני לא צריכה להגיד ״אנחנו״ - באמת אני צריכה לדבר רק בשם עצמי, אני מתכוונת לכל זה בגוף ראשון. אני לא מספיק מתבטאת טוב בדברים שהם לכאורה כל כך קטנים וקלים, אני פשוט לא יכולה לבטא אותם.

הנה אני שוב הולכת סחור סחור ומערפלת את מה שאני מתכוונת לומר עם מילים חסרות משמעות ולא קשורות. בכל מקרה - כדי לעשות את זה פשוט, מה שאני מנסה לומר בכל זה, זה כמה שאני מצטערת. אני רוצה להגיד לך כמה דברים שאני מקווה שהבנת, אבל אני די בספק, כי בדרך העקשנית והנועזת שלי, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להסתיר אותם.

אני לא חושבת שאת יכולה לדעת כמה אני מעריכה את כל מה שעשית עבורי בקיץ הזה מבחינת הכשרות. אמא, זה קרע אותי לגמרי - ייסורים טהורים – כשהבנתי עד כמה פגעתי בך בתחילת הקיץ. מבלי לבקש ממך להבין את המניעים שלי (ברור שלכל אחד יש נקודות מבט שונות בנושא זה),

אני מבקשת ממך בבקשה לסלוח לי. אני מצטערת. וזה מדהים אותי איך יכולת לסבול אותי כל כך - כמו שעשית - לך כל ענייני הכשרות שלי נראה כמו שטויות וטריוויאליות קטנונית, ופלישה ל״תחום״ שלך - אז באמת, אני כל כך מצטערת, ואני מודה לך ומעריכה את זה כל כך. אוף, זה יוצא נדוש. אני לא מתכוונת לזה נדוש, רק ברצינות ובכנות.

לגבי אלי - מלבד כל החששות שהעלתם: ״כמה אנחנו באמת רציניים?״, ״מה הוא יכול לעשות בשביל עצמו?״, ״איך תחיו?״, ״אל תתנתקי״ וכו׳, מכל אלה, הדבר היחיד שהטריד אותי, יותר מכל, היה הפגיעה, שכנראה, גרמתי לכם בכך שלא סיפרתי לכם מוקדם יותר (על הקשר שלי עם אלי). לעולם לא תדעי כמה רציתי כל השנה (במכללה) שתהיה לי אמא לדבר איתה, לסמוך עליה, לבקש עצות, להישען עליה לפעמים, להרגיש בטוחה בסביבה, שתשתתף בחוויות שלי, במיוחד בדייט הראשון שלי. עכשיו יוצאים כל הרגשות שלי ותחושות עמוקות מבפנים.

אני באמת חושבת שיותר מכל אחת שאני מכירה, כשזה מגיע בדיוק לזה, למרות כל ההבדלים וה״חוסר דמיון״ החיצוני שלנו, אני חושבת שרק את יכולה באמת להבין אותי ולנחם אותי כשאני באמת צריכה את זה - כמו כשיש לי את פרצי הבכי ה״ללא סיבה״ הספונטניים שלי (החתונה של סטנלי) ואני לא יכולה להפסיק - את זו שאני באמת תלויה בה.

כל זה עשוי להיות הלם עבורך - או שאת תוהה מדוע אני אומרת את כל זה. אני מניחה שזה רק כי אני חושבת שאולי את חושבת שהתרחקנו ולא התקרבנו, ואני יודעת שבוודאי לא עשיתי הרבה כדי לשנות את הרושם הזה באופן אישי, ובכל זאת בפנים אני מרגישה הפוך, ואני כן רוצה שתדעי מה אני באמת חושבת ולא מה שאני מראה כל כך חזק ובצער מבחוץ.

חשוב לי להיות קרובה אלייך, ואני חושבת שזה חשוב גם לך, ובכל זאת המצב מראה שאף אחת מאיתנו לא יודעת מה לעשות ואיך לגשת לשנייה. אני פשוט לא יודעת למה לא יכולתי להגיד את זה באופן אישי - ומעולם לא יכולתי - אבל אני באמת מרגישה ככה. יש כל כך הרבה דברים שאני לומדת ממך, לא משנה מה אני מראה מבחוץ. ואני כל כך מצטערת אם פגעתי בך הקיץ הזה - שהייתי מרוחקת, קרה ושתלטנית. לא התכוונתי שזה יהיה ככה. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי.

אני קצת דואגת לך. עברת כל כך הרבה בקיץ הזה - דבר אחד אחרי השני, דאגת עבודה בלתי פוסקת וכו׳. אני מנסה לעזור בדרכי [היי נחשו מה? הגברת שלידי בדיוק אמרה לי שהיא בירח הדבש שלה. היא בשנות ה-50 לחייה בערך, הנישואים השניים שלה - זה לא נחמד?! היא אמרה לי לספר לך] אבל אני מניחה שגם בזה נכשלתי. אני מניחה שזה היה שילוב של לחצים מצד האירוח והחברה של איילנה וטובי שבאו בשבילי, וגם ההרגשה של להיות בבית ולהתגעגע לישראל, והצרות של רודה וכו׳ - אני לא יודעת, אבל באמת לא הייתי בסדר, ואני כותבת לך באותיות גדולות וכנות שילוב של ״אני מצטערת״ ו״תודה״. אני אוהבת אותך ואני רוצה שתיקחי את זה בקלות ותירגעי ותירגעי ותשמרי על עצמך.

אני מגלה כל מיני דברים מעניינים מהאנשים סביבי במטוס. יש בחור צעיר מעבר למעבר שאשתו עזבה אותו והוא פנה לדת ורפואה ונמצא בדרכו לירדן לעבוד במרפאת שחפת - בהתנדבות. עכשיו אני במטוס של אנשים שבדרכם לאירופה או הלאה - כל אחד מהעולם שלו עם החיים שלו. זה באמת מדהים אם חושבים על זה.

אני מקווה שתקבלי את זה בקרוב (אשלח את זה בדואר מרומא) כי זה באמת מטריד אותי. תהני במפגש המשפחתי ותמסרי דרישת שלום לכולם. אנחנו מעבר לאוקיינוס האטלנטי ואני גוועת ברעב ומצפה לארוחת ערב, ואני גם מפוחדת, ויש לי כאב ראש מבכי וכל הדברים ה״גליים״ האלה. תכתבי בהקדם (בלי תירוצים) ותשמרי על אבא ועל עצמך.

אוהבת,

דֶב



Comentarios


bottom of page