top of page

יום אחד באו הכורתים, כרתו את העץ

אשירה

אחיינית


לסבא וסבתא שלי,

פעם היה שתיל קטן ורך, שבחורף היה לו קר, ובקיץ חם.

שרעד בצינה, והזיע בחום.

היו פעמים בהם נראה היה שהשתיל כמעט ונשבר,

אבל למרות הכל הוא נשאר יציב.

ועם הזמן, הוא גדל והתחשל.

הרוחות חזקו אותו, והקוצים אף על פי שדקרו, העניקו לו כוח.

וביום אחד אביבי מאד, הוא ראה לידו אילן גדול וחזק, שכמוהו, גם היה פעם שתיל.

ענפיהם התחברו, והם היו לאחד,

לעץ אחד משובח מאד, שהצמיח פירות עסיסיים, והיכה שורשים באדמה הלחה.

לעץ, שתחת צילו נהגו האנשים לשכב ולשבת, ושהילדים טפסו על ענפיו.

לעץ, שגם כשגברה הרוח, וגם כשלא ירד מטר, לא זז ממקומו, ולא פחתו כוחותיו.

לעץ, שנתן לכולם ללא תמורה.

עד שיום אחד באו הכורתים, כרתו את העץ ולקחו אותו אליהם,

כדי להאיר ולחמם את בתיהם של התושבים.

והאנשים בכו. בכו על הצל שאיננו, על הפירות,

ועל הילדים שאינם יכולים לשחק בין ענפיו.

ורק דבר אחד הם לא זכרו, ולא הבינו,

שהעץ לא אבד, שהוא קיים,

ושהוא ממשיך להאיר ולחמם אותם ממקום אחר.

באהבה,


אשירה.



9 צפיות
bottom of page