ולתוך החדר הזה, עם כל האהבה שבו

גם אני, כמו נתן זך, רוצה לאחוז בשולי אדרתו של הרגע. לגעת בו. ברגע שבו העולם סביב נעצר בבת אחת. ודממה. ברגע של צלצול הטלפון המבשר. ברגע של הכותרת בעיתון שצועקת בשקט מחריש אוזניים. ברגע שבו הפנים הכל כך מוכרים מופקעים מתוך רשות היחיד והופכים לנחלת הכלל על מסך הטלוויזיה. וברגע ההוא. בשש בבוקר. יום ראשון. הרגע שבו הרמתי את " הארץ " מעל המפתן, והתמונה שעל השער הקפיאה לי את הדם והזמן נעצר.


"רגע אחד שקט בבקשה. אנא, אני רוצה לומר דבר מה. הוא הלך ועבר על פניי. יכולתי לגעת בשולי אדרתו. לא נגעתי..."