את הרב אלי והרבנית דינה אי אפשר לשכוח. הזכרון שלי מהם חי ממש.
זכיתי ללמוד אצל הרב אלי במדרשת הרובע בתוכנית הוראה. אני זוכרת את מאור הפנים המיוחד שהיה לו, את העיניים השוחקות..
בתחילת השנה היה עובר על שמותינו בשיעורים הראשונים, שאל כל אחת לשמה, וכל פעם התפעל מחדש מגילוי של קיבוץ גלויות.
״שני וולף, את נראית תימניה וקוראים לך וולף!!!״ איזו התרגשות כנה היתה לו. וכך אחת ועוד אחת, אשכנזיה עם שם ספרדי ולהיפך, היה ממש מתמוגג מזה, משתהה על כל שם.
השיעורים שלו היו סדורים, מרתקים. אני יכולה עכשיו לדקלם את המהלך שלו על הערצב והנמשל על הניתוק מהשורש. וזה לא כי אני זוכרת שיעורים בד"כ אלא כי זה היה כ"כ מדויק ונכנס ישר לראש וללב.
והרבנית דינה.. עיננו היו נשואות אליה תמיד. אשה אצילית עם עיניים טובות כ"כ, מאירה פנים לכל תלמידה גם למי שאינה מוכרת.
אני ממש זוכרת את הציפיה שלי שתהיה מחנכת שלי בשנה ד'.
הבשורה הקשה תפסה אותי במוצש בנסיעה באוטובוס מהצפון לירושלים. בעלי לחש לי את זה בנסיעה ואני פרצתי בבכי ולא נרגעתי עד ירושלים.. חשבו מסביבי שח"ו איבדתי מישהו קרוב. האבדן הזה כ"כ זעזע אותי.. יהי זכרם ברוך
שני וולף