top of page

המשיח בא! או על כל פנים, מטלפן. מכתב שכתב הרב אלי לפני חתימת הסכם אוסלו

המשיח בא! שנות דור של כיסופים, של תוחלת ממושכה, של תקוות ואכזבות. והנה, הנה, הוא בא.


נכון, ציפינו לו בדמות קצת אחרת. הדור יותר, אצילי יותר. מה בכך?! זיפי הזקן הקצרים, העקשנים, הסנטר הכפול, העיניים המימיות, והחיוך השטני. האם מהם נרתע? חס ושלום.


ומה בכך שעולה ממשיחנו זה, לא ריח בשמי עדן, אלא ריח דם, יזע ודמעות. דם טפינו הנטבחים, הירויים והשרופים, בפקודתו. יזע חיילנו המדלגים בין קני הצרעות של חייליו ודמעות אמהותינו, שכוס התרעלה של שכול וצער עולמים, ממלא הוא תדיר.


הסו רעיוני. ימים גדולים פוקדים את אומתנו. מדברים שלום!


וכי אין זה חזון אחרית ימים? אנחנו, עלובי העולם, הזבים והמצורעים, זוכים להכרת אציל העמים, עם חכם ונבון, שרוח מוסרו מרחפת וחודרת באנושות כולה, עם היושר והצדק, החסד והחירות, ששמו הולך לפניו. והעם הזה, ידוע הסבל ועטור ההוד, מוכן להכיר בנו. הכרה ממש!


פעמי גאולה. חזון אחרית.


מדברים שלום.


משיח. משיח. משיח.


רק את הקולות האלה צריכים להשתיק. הקולות הטורדניים, הצועקים, הלוחשים, המציקים. קולות רמטכ״ל וסגנו המתריעים, מזהירים, מעוררים בהלת שווא, שכביכול, לא נוכל להבטיח את בטחוננו, את שלום ארץ ישראל האמיתית, אשקלון ותל אביב, נתניה וחדרה. שיתארגנו כוחות מזויינים באין מפריע בעזה ויריחו, בחסות המשטרה הפלשטינית ונציגי האומות. שיזרמו גדודי פליטים במאות אלפיהם, ועיניהם נשואות ליפו, לוד, רמלה, עכו וירושלים.


הסו. הסו, כל קצרי הראי. כך ידברו מחוסרי אמונה שאינם יודעים להתרומם בשאר רוח מעל כל חשבון פעוט. הרי על אבו עמר נשלח יהבינו. הוא, ידיד האמת, יושיענו ויגן עלינו. והכל כתוב וחתום. האמנה תוקנה. הגיע עת קץ.


ומצפון תפתח הטובה. גבר לבבי וחם, שליט סוריה. האם ראינו נכונה? היאמן הלא יאומן? עבור כמה קילומטרים של אדמת טרשים דלה, ואיזו רבבה או שתים תושבים, מחיר סמלי בוודאי, הוא מוכן להעניק לנו את המתנה היותר יקרה, היותר נחשקת – השלום.


שטח מפורז. ערובות אמריקאיות. משיח בא.


ושוב הקולות הצורמים המתפרצים. הגולן עיני המדינה. כתובות נאצה של מורדי אור: ״העם עם הגולן״. זיכרונות מאובקים של שבויינו הנטבחים בגרזנים על אדמת סוריה הארורה. רכבת הנשק והתחמושת הזורמת יום יום אל דרום לבנון, לתבוע קרבנות צעירים, בעצם ימי ה״שלום״.


ושלדי הערבויות האמריקאיות קמים מקבריהם בדרום ויאטנם (ז״ל), וצלילים מוכרים- שכוחים להיות עם חופשי בארצנו.


הסו. הסו. הסו קולות של תבוסה וקטנות מוחין. יום חדש הגיע. הלעד תאכל חרב? לא נחמיץ את השעה. יהודים של אתמול – חדלו. אל העתיד כל מאוויינו. את מעגל האימה והשכול נפרוץ. בעוז ובגאון נצעד, תוך סיכון מחושב, אל הגשמת החלום הציוני. אל גודל השעה נתרומם – כוכב של גאולה מאיר את שמי ארצנו.


הרי ליום הזה יחלו אבות המייסדים. גלי חום וחדוה שוטפים. ״אבות המייסדים״ מילים כל כך יפות, מתוקות. אילו יכלו להיות אתנו ביום שמחתנו. באיזה חיבוק לבבי היה בן גוריון מקבל את המלך ערפאת. באיזו חן אבהי היה מוסר טבנקין את רמת הגולן לנשיא הסורי. והנחת השפוך על פניו של ברל – אין מילים.


את זמזומי היתושים העוקצים, נחסל בהינף יד. דרישת בן גוריון התקיפה לבניין ויישוב חברון העברית, הזיותיו המבולבלות של טבנקין אודות זכותנו על ארץ ישראל כולה וכהנה וכהנה. פרה היסטריה. פנטזיות של ילדות. שיגעונות תימהוניים של דור אחר.


סוף סוף שקט. חיוך פרוש על השפתיים. הקולות כולם נדמו. שלוה נעימה אופפת כל. האופוזיציה ישנה. הכיפות והטוריות נגוזו. ההסכמים חתומים. רגע של עדנה. רגע של התבודדות. של התייחדות האדם עם עצמו.



ואז מתחילים הקולות האחרים, הקולות החרישיים, עולים אחד אחד. האם חדשים הם או עתיקי ימים? ואולי תמיד היו, אלא שלא שמענום במהומה ובגעש של השעה.


ובדממה – עולים הם התוים, מתהום הנשיה ומסתר הלב. צלילי עם סגולה, עם מופלא, ששנות ארבעת אלפים מתהלך על במת ההיסתוריה האנושית. מלכויות עולות, משגשגות, מזדקנות ומתפוררות – שוקעות לתוך האבדון והשכחה. ועם ישראל, סב העמים, כעץ שתול על פלגי מים. צעיר לעד.


״לאור דברי ימיו וקורותיו של העם המיוחד, מתוה ההנהגה האלוקית בכתבי הקודש את הדרך לכל האדם והעמים״ כתב גיתה. לא צופה מן הצד על הדרמה האנושית, אלא עומד בתווך. אומר ועושה. פועל ומשפיע. לב האומות, שעל ״זכותו הנשגבה ועז השפעתו בדברי ימי העולם״ כתב שילר.


והיריעה נפרסת לאיטה, מרובת הגוונים והצלילים, וההכרה חודרת טיפין טיפין, שאי אפשר לקרוע את ההווה מן העבר, את השעה מן הדורות.


ולפתע, ״ההזדמנות ההסטורית״ והגשמת ה״חלום הציוני״ מצטמקות ומתביישות – ובמקומם חלל.


להסתר מחמת המציק, להקים מדינונת דמוקרטית, סוציאליסטית, במזרח התיכון. לפתח תרבות מערבית חקויית – לשאוף שגם לנו יהיה כל מנעמי אמריקה. הלשם כך עברנו כל אשר עברנו?


ולפתע החלום מתגשם בעין השכל. אוכלוסייה יהודית יושבת לבטח לאורך רצועת החוף עם גישה לירושלים הבינלאומית. סיימנו את פרק המלחמות, פשטנו את המדים, שרועים על חוף הים, אוכלים לשובע, נהנים מיציאתנו לגמלאות. רוקדים ומתפללים, משגשגים ומשמינים. והולכים בדרך כל הארץ. עם ככל העמים.


איזה הספדים יישאו בהלוויה? ומה יכתבו על המצבה?


והצלילים העתיקים – המתחדשים, מתהדהדים בקרבנו, והאידיליה מתבקעת ומתמסמסת. ותביעת המעמקים נשמעת: הרי אנחנו רק באמצע הדרך. יש ויש לנו מה לאמר, מה לשיר, מה להופיע ולהשפיע. שוחרי שלום אנחנו, אבל שלום אדיר החובק עולם ומלואו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמינו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל.


אבל איך ממשיכים? ומה בעצם התחלנו להגיד? ולאן כיוון חיינו? ובעצם, מה אנו ומה חיינו ומה תעודתנו?


רק בדממת ההתייחדות העצמית, רחוקים מהשאון וההמולה, מההתנצחות והמהומה, באוזניים כרויות – ישמעו בקרבנו צלילי ראשית. וכשהם יתנגנו על מיתרי נפשינו, ילכו ויתגברו, ימלאו אותנו במתקם וטובם – רק אז נדע איך להמשיך.


הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, והעין מביטה, מפנימה, לאותה דמות כבירה, גרעינית, המהוה את ראשית הגזע הישראלי וחפץ הטוב הלא גבולי, הזורם מרוחו העליונה אל כל עברים, הקרוב והרחוק.


העיניים העמוקות, הידיים המלטפות, ההזדהות הנפשית עם כל נדכא וקשה יום, והחפץ הגמור לעזור , להושיע, לשמח, לברך. והחפץ הזה מתרחב ומתפשט עד לתשוקה הבוערת להוציא את האנושות כולה, העמים כולם, ממדמנת הרשע והבערות שבה הם שקועים. להוציאם מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות, ולהביאם לחיי חופש מלאי הוד ועדן. באור האידיאה האלוקית.


והצלילים הרוגעים והעזים האלה – כמה רוממות יש בהם, כמה רחוקים הם מחיינו אנו, וכמה קרובים הם ומוכרים, מתחת לערימות המסכות והתחפושות.


והתווים הבודדים מצטרפים אחד לאחד, וההחלט האלוקי בוקע ועולה בעוצמה ודאית: לא חלומות שווא הם אלה, לא דמיונות על אוטופיה בלתי אפשרית. ״היה ברכה״ ״ונתברכו בך כל משפחות האדמה״.


אבל לא על ידי יחידים, חסידים וקדושים, יתבשם עולם העמים, לשם כך דרושה אומה, ציבור מדיני ברום התרבות האנושית, מושרשת בארצה, שאור הטוב האלוקי מחיה אותה ואת ארצה. עם נבחר. עם סגולה. ״ואעשך לגוי גדול״.


שכם, בית אל, חברון, באר שבע – ירושלים. האותיות, ההברות, הצלילים – נחמדים וטובים. זיכרונות עמומים עולים וצפים. זיכרונות עלומים מלאי און ותפארת. והלב הולם, נפער משהו.


נוסטלגיה? רגשנות סנטימנטלית?


ומן המעמקים מעין ההכרה הולך ומתגבר. פורץ ועולה. שם, במקומות האלה רז חיינו. החזון והריאליה, השאיפה והממשות של ישראל, צמחו וצומחים מהארץ הזאת.


ומי ידע בניגון המעמקים, לשים גבול בין אדם לאדמה, בין עם לארצו? ומי יוכל להפריד את הנימים הדקים, האין סופיים הקושרים ומחברים? ומי יחפוץ בכך? והרי בהרמוניה המופלאה, האלוקית הזאת, נחשפת לפנינו, בתוכנו, עצמיות החיים בכל הדרם, בכל גבורתם.


לא עם הספר אנחנו, המסוגל רק לעסקי אוויר שאין הארץ לו אלא מלון אורחים. גם לא ככל הגויים השקועים בחושך הארציות עד לבלתי יכולת לשאת חזון מרחקים.


ממלכת כוהנים וגוי קדוש שכל עושרה התרבותי חבוק בקרקע מכורתה ואוויר ארצה. זרמי החיוניות הקולחים מן הארץ אל העם ומן העם אל הארץ – הרי אלה הם נקודות החיות, עד שגם בהינתקם הזמני בגלות, הציפיה והגעגועים אל ארץ אבות, הם מקיימים את האומה בדלדולה. והארץ, אף היא מצפה, שוממה, מונעת מתנותיה עד שוב בניה.


לא אגדת קדומים, אלא תביעה מוסרית נוראה. והצלילים הולכים הלוך וחזק בקול השופר שבסיני, ממלאים את נימי הנפש כולם, עד קצות המהות – צלילים חדים ובהירים הקוראים לחיים – להיות טוב, להיות ברכה ולהוציא לאור עולם את היושר האלוקי הכמוס בנשמותינו.


בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם, לאברהם, ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם. ובזה תהיו מה שאתם – ואור חייכם יאיר מחשכי עולם.


ספוג היה יהושע בקולות הללו, בשעה שצר על יריחו, בשעה שהכיר גודש הטוב האלוקי שבלבו, המחייב השתרשות העם בנחלתו והכחדת כל אויב הקם לסכל עצת עליון.


וכן נעים זמירות ישראל, דוד המלך, שכיסופי א-ל שבהשתפכות נפשו האדירה נתנו לעולם את העילאי שבשיריו ותפילותיו – גם הוא ידע שצו המוסר העליון, לתיקון עולם ולבישומו, לא בחמלה רכרוכית על רשעי תבל הוא, אלא בעמידה איתנה על מלוא תוקף חיי ישראל והתערותם במלוא רוחב ארצם.


מכאן מקור כל תפארת, כל הוד וכל ברכה – לישראל ולאדם. וכן מדור לדור, חוליות חוליות, ניגונים ניגונים – ניגוני שבח והלל, ניגוני אבל וקינה, גאות ושפל. אופקים חדשים וניגון עתיק.


העיניים כבדות, כהות. הלאות העבה אופפת כל. עייפנו מהמלחמות, מהמתח, מהאימה. לא באנו לארץ, אלא למצוא מקלט בטוח, פינה שקטה. והנה, הנה זה בא. מה לנו ללכת בגדולות, הרי עם קטן וחלש אנחנו. שרק יעזבו אותנו לנפשנו, הלא זה כל מה שבקשנו.


ותרדמה עמוקה נופלת עלינו. והקולות משתיקים. דממת מוות.


ומתוך הדממה הקולות בוקעים. אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה...


וההמשך? הסימפוניה לא נגמרה. אנחנו רק באמצע הדרך.



אלי הורביץ


bottom of page