top of page

החיוך האמוני שנתן פרופורציה


הרב אלי ודינה ליוו אותנו מתחילת הדרך בישיבה, דרך בניית הבית, עשרות סעודות שסעדנו על שולחנם, מאות התייעצויות קטנות כגדולות שעברו דרכם ותמיד הם ציידו אותנו בעצה ובתושיה, דרך מעלה בניין האמונה ובניין הלימוד בישיבה ואחר כך במקומות אחרים.


זכיתי ללוות את הרב אלי במשך כשנה בשיעורים שהוא היה נותן בתל אביב, הוא היה מעביר שיעור פרשת שבוע בביתנו לקהילת רמת אביב, ואחר כך נותן שיעור בישיבה ואחר כך היה הולך למפגשים עם ׳דור שלם דורש שלום׳.


הרב אלי היה מגיע לביתנו מוקדם אחרי נסיעה ארוכה ונח מעט לפני השיעור, כחצי שעה. בבית היה חדר אחד שבו אפשר היה לנוח, החדר של אחי שהיה בגיל ההתבגרות, היו בחדר כל מיני כרזות שחורות של זמרים שהיו בתחום הרוק הכבד, ואמא פחדה וחששה שהרב אלי ישכב בחדר כשמעליו לונגים שחורים עם גולגלות ודברים מפחידים.


הרב אלי היה שומע את החשש ומרגיע אותה והיה מחייך את החיוך המיוחד שלו. לא רק בהקשר שלו הוא היה מרגיע אותה שהוא יכול לישון כמו שצריך, גם בהקשר של אחי, שהכל יהיה בסדר וזה שלב בחיים והכי חשוב להרבות אהבה.


להרבות אהבה, את העצה הזו שמעתי ממנו הרבה מאוד פעמים בהרבה הקשרים, כהדרכה שלו וכעצה ששמע מרבותיו.


החיוך האמוני הזה שליווה אותו תמיד בכל עצה, נתן פרופורציה על הסוגיה שתמיד אתה מרגיש שהיא הרת גורל ואוי ואבוי... והחיוך נתן פרופורציה, וגם היה בחיוך ביטחון שהדברים ילכו לאשורם והדברים יסתדרו ואל חשש.


אוהד יונגר








bottom of page