top of page

הד קול תורתו של הרב אלי מהדהד באוזני. קול מתוק. הרב אלי השקיע את כולו בתלמידים, במתיקות ובמסירות.

ב״ה

ניסן התשס״ג


לכבוד משפחת הורביץ היקרה, החרוטה במעמקי נפש, ובזיכרון אהבת קדומים.


כשישבנו שעה על אחינו וגיסתנו, אבי ואביטל הי״ד, אשר עלו בסערה השמימה באישון לילה ואפלה, נכנסו הרב אלי ודינה הי״ד, וכדבר טבעי ומובן מאליו, התיישב הרב אלי איתי – קצת בצד – ודברנו. דברנו בשקט מלב אל לב, לב רב על תלמידו, רב אוהב ומסור, טבעי היה לדבר, אמיתי ופשוט.


לבד מהקשר המשפחתי – הידידות בין המשפחות והעובדה שאחותי צופיה ואני היינו מקבילים לבת שבע וצבי (וכן אפרת ונחמה), זכיתי גם להיות תלמיד של הרב אלי, אשר היה הוא מורי ורבי הראשון (באופן מיוחד נקשר הרב אלי לכיתתנו – שלוש שנים בגן ושלוש שנים בכיתות, עד שעבר לחברון).


הרב אלי השקיע את כולו בגידול הילדים – תלמידים, במתיקות ובמסירות. זכות מיוחדת זכו אלו שאת יסודות אמונת ישראל ותורה הטביע בהם, בחדוות טל הילדות, בסיפורי תורה, בהטבעת ציור גדול ואמיתי (גם אם ילדותי) של אבות האומה, אלו אשר אנו מתגעגעים אליהם, ישני חברון.


הד קול תורתו מהדהד באוזני, קול מתוק – רואים אנו את הילד הקטן אברהם, מכיר את בוראו ומשבר את הפסילים, נכנס לכבשן האש ויוצא, וגולת הכותרת, הפסוק אשר הובע בנו ״ואעשך לגוי גדול״, ״ויעבור אברם (אברהם) בארץ״ – רואה אני את עדרי אברהם יוצאים, את שרה המשתוקקת ללידת יצחק, את תפילת אברהם על סדום לעומת רשעותם. מידותיו הנאצלות של אבינו הראשון כאילו טבועות בנו (לפחות מבחינת הערצה ושאיפה), הולכים אנו עם האב והבן אל הר ה׳ לבדו.


שומע אני את הפסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. מסב אני עם חברי במסיבת חנוכה, בביתם בשכונת פאג״י. מביט אני בשעון, מתי כבר תגיע השעה שנקבעה בליל שבועות ונשב בביתו של הרב אלי ללימוד. וגם חילוץ עצמות ואהבת הטבע – טיולים ספונטניים ליער ירושלים – וזיכרונות אהבת קדומים מציפים את ליבי בגעגועים.


כשמתבוננים על המסירות הזו (שלא נגמרה בימים ההם, אלא הרב אלי ניצב מרחוק ומביט לדעה מה יעשה לו – לאן יתפתח עד גיל נערות ובגרות), מתמלאים חרדת קודש, ענוה גדולה מכולם, גדלות נפש וענוה – ענוה אמיתית ופשוטה, פשטות וישרות בלי כחל ושרק, זה לימוד גדול מאוד.


(דרך אגב – זכורני שכם דינה מילאה מקום בגן)


זכיתי לראות ענוה מהי גם בסעודת פורים. שנים זכיתי לשבת ליד הרב אלי כשהיה מגיע בפורים דמוקפים לסעודה אצל אבא (הרב עודד וולנסקי היה רבו הקרוב של הרב אלי), הוא היה שותה ארק ושוקע בהתבוננות עמוקה, לעיתים עם חיוך קל – ובלי להוציא הגה, ״לך דומיה תהילה״.


כששוחחנו בשבעה על אבי ואביטל – סיפר לי הרב אלי שהוא זוכר את הברית של אבי ואת הדברים המיוחדים שאבא דיבר שם – והנה רכב אש וסוסי אש ודמים בדמים נגעו, בסערת הימים הללו, המקודשים בנוראותיהם, המיוחדים כל כך, הקוראים אותנו לגדלות כל כך גדולה, המשייכים אותנו לנשמות הגדולים והקדושים הללו, אשר נתבקשו לישיבה של מעלה, לישב עם המלך במסיבו ולהחיש ישועה לעמנו.


ולבנו שותת דם – דמם של אבי ואביטל הי״ד, דמם של קדושי חברון בליל שבת קודש ויצא ויציאת אותו צדיק אשר עשתה רושם, אשר שייך לעולם החרות – דרור הי״ד, ודמם של הרב אלי ודינה הורביץ הי״ד אשר נקראו לישיבה של מעלה בסער, על פי סדר פקודת הנשמות בליל שבת קודש ״פקודי״.


יש אנשים מיוחדים – וכולם יודעים שהם מיוחדים, ויש אנשים מיוחדים נסתרים, כל כך מיוחדים עד שכביכול מתביישים הם במיוחדותם ואינם מכירים בזה. יש אנשים בעלי ענוה – ענוה אמיתית, קנויה היא להם, נלחמת היא ביצר הגאווה, ויש אנשים בעלי ענוה מיוחדת, ענוה פשוטה מאוד, תמימה מאוד, טבעית מאוד, ענוה של ״אנוכי תולעת ולא איש״, של נשמות השייכות לאורו של משיח, עד שהם בכלל לא מבינים איך אפשר להתגאות.


אלה הקדושים אשר לבנו שותת דם עליהם, מיוחדים היו מאוד, כישרוניים מאוד, ענווים מאוד. אלה אשר לא נראו מיוחדים, אף לא ענוים, פשוט ישרים, ישרות הכוללת בתוכה ענוה ענקית, מיוחדות ענקית – דלית לה מדגרמה כלום.


החוט המשולש לא במהרה ינתק – יש הרגשה שחוט קושר בין אלו הקדושים, וכמו שאבא דיבר בסעודת פורים, בנשגבות קדושת הפורים – על הנשמות המיוחדות הללו, הקשורות להופעת התורה הגואלת, תורת הקץ המגולה, התורה אשר תזרח ותופיע עד נכון היום.


ומה פה עמדו ושימשו, על אחת כמה וכמה בישיבה של מעלה – באשר הצדיקים הולכים מחיל אל חיל ואין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.


הרצל וולנסקי

מספר תמונות



Commentaires


bottom of page