top of page

הדודה שלי נלחמה נגד הכנסת טלוויזיה לקיבוץ, היא אמרה שזה יפרק את המשפחה

כשהגיע הטלוויזיה לישראל, זה היה דבר גדול מאוד, היתה תחנה אחת, תוכנית ישראלית אחת ״חדווה ושמוליק״ ואף אחד מהמדינה לא החסיר אפילו תוכנית אחת, זה לא היה שייך בכלל.


היו ויכוחים גדולים בקיבוץ (חולתה) האם כן להכניס טלוויזיה, לא להכניס טלוויזיה. לא לבתים, לא היה כסף בשביל זה, אלא למועדון. הדודה שלי נלחמה נגד זה ואמרה שהטלוויזיה תפרק את המשפחה. וזה נכון כי היה רק טלוויזיה אחת במועדון, כל הקיבוץ היה שם, ככה אין משפחה.


אחר כך כבר הכניסו את הטלוויזיה לבית, אז המשפחה חזרה להיות משפחה טבעית. יושבים מסביב לטלוויזיה, לא אוכלים ביחד, לא מדברים ביחד, מסתכלים על הטלוויזיה.


אבל אז הייתה תחנה אחת, היום אתה לוחץ על השלט ויש 50 תחנות, באמריקה 200 תחנות. אדם לא יכול להיפרד. אומרים לו ׳די מאוחר צריך ללכת לישון׳ והוא כל הזמן עם השלט ולא יכול להתנתק מזה זה מחיה אותו.


זה החולי, זו החדירה של התרבות הזרה, היום יש באינטרנט עוד יותר דברים, לא יודע בדיוק, אני לא מבין בזה, אבל יש תוכנות חסימה שלא יהיו תחנות פורנוגרפיות או תחנות של עבודה זרה, זה לא נכון מה שאני אומר? אני לא צועד על קרקע בטוחה אבל נדמה לי שקראתי משהו כזה. החרדים שכל אחד יש להם מחשב, חלקם מחוברים לאינטרנט כי יש שם שיעור תורה.. אז יש להם את החסם הזה.


זה קשה, אתה עובר מערוץ לערוץ אבל זה הכל קשה. האוריינטציה הנפשית של היכן שאתה נמצא. אתה נמצא בסוגיה שאתה לא יכול להיפרד ממנה.


יש אנשים מוכשרים שמספיק להם ללמוד סוגיה רק ארבעים פעמים, יש אנשים דלי כשרון כמוני שצריכים לחזור על סוגיה ארבע מאות פעם, אבל הנורמה זה מאה פעם, זה מה שנדרש מאדם רגיל כדי שידע את הסוגיה על בוריה בהעמקה ובזיכרון, מעבר לזה שינון של הסוגיה לא יוסיף לאדם הבנה חדשה. אז למה אדם לומד את הסוגיה גם מאה פעמים ואחת? כי הוא לא יכול שלא, כי זה תורת חיים.


זוהי אהבה והתרפקות על התורה. היום אנשים מתרפקים על דברים אחרים.


פעם הייתי בשיעור אצל הרב צבי יהודה, למדנו מסכת סנהדרין, זה היה משהו נפלא מאוד. השיעור היה צריך להסתיים בשעה תשע וחצי בערב כי כבר הגיעו נשים לשיעור הבא שלו. אמרו לרב שהנשים הגיעו. הרב, שמאוד כיבד את הנשים והקפיד על השיעור הזה השיב ״טוב, עוד רגע״ והמשיך, והמשיך. בשעה עשר אמרו לו ״זה מאוחר, הנשים מחכות״ הרב השיב ״כן, כן צריך לסיים, עוד קצת״ עשר וחצי הנשים כבר התייאשו והלכו, אחד עשרה, בסוף אמרו לרב ״אי אפשר. זה כבר שיעור של שלוש שעות. גם יש הוראות בריאות של הרופא. צריך לגמור באחד עשרה״

בסוף הרב נכנע ולקח באחד עשרה וחמש דקות את הגמרא, אבל הוא לא מסוגל לסגור אותה. בסוף הוא נאנח נתן נשיקה לגמרא. ״המחייה״.


זה רומנטיקה. ארוטיקה דתית. זה אהבה ותענוגים. זה בריאות, זה אדם בריא. אדם בריא לא יכול להפסיק ללמוד תורה, זה כל כך מתוק.


אלי הורביץ




bottom of page