לקיבוץ (חולתה) מודה על ההזגמנו לדבר כאן. פריעת חוב ישן. כאן ספגתי את ראשית התודעה הלאומית, הכרת העם והארץ. תאור פרטי – לא על זה באתי לדבר, אבל שמא יועיל להבין את המהלך – בקיצור:
הגעתי (מאמריקה) כיהודי, מתבולל לגמרי. הרפתקה אחרי מלחמת ששת הימים. מלוד נסעתי לחולתה – יותר מחצי שנה (מאז שהגעתי) לא ראיתי את ירושלים, כותל וכו׳.
כבר בנסיעה הארוכה לחולתה התחלתי לחוש תחושות מוזרות ומיוחדות. החיילים שנראו בכל מקום, החום והאחוה, כאילו שכולם מכירים, כולם משפחה אחת – ודאי זוכרים את התחושה הזאת כולם, והגאוה – איזה חיילים גיבורים. חיילים שלי.
הגעתי לחולתה לביקור קצר בדרך להודו – ושם אמרו לי ״מה? אתה יהודי. כאן מקומך, כאן משפחתך, כאן עמך״
זה היה כל כך טבעי, כל כך עמוק. נסחפתי. מהפכה פנימית. כן, אני לא אי בודד בים החיים, הכרתי, או אולי הרגשתי שאת משמעות חיי, את יעודי, תפקידי העצמי, אני אמצע לא במרידה והתכחשות, אלא בשיבה אל שורשי, אל (?). כמה נעים, כמה חדש הכל היה.
נכנסתי לכיתה במשק ומצאתי אהבה עזה, בכיתה, במשפחה – לא נימוס, אמנם, אבל קרבה של ממש.
ולאט לאט התחדשו עוד רגשות. בהתחלה, בשיחות בארוחות ארבע – סיפורים על עבודות הדייג לפני ייבוש הביצות, על התחלתה של חולתה, על הקדחת, על הסכסוכים עם הערבים באכסניא, על הצליפות וההפגזות לפני המלחמה, על השומרת שפגשה מסתננים וכו׳.
והקשבנו לשירים: ״יש תותחים עוד על ההר, אבל הם מאיימים על דמשק״ וגם ״ירושלים של זהב״, ואיך שכולם יצאו מהמקלטים בבכי וריקודים כששמעו על כיבוש ירושלים.
בשבת הראשונה לקחו אותי לקוניטרה, ובדרך דודי (נחום כרמלי) הסביר לי את הקרבות, את מסירות הנפש, את הגבורה של אחים. וכמה מופלא היה לשמוע על אחים (לא כמו החיילים האמריקאים בווייטנאם).
מעולם לא הבנתי מה זה ארץ, מה זו אדמה, אבל זה הלך והתברר – כל האחדות, כל המשפחתיות, שהתחלתי להרגיש שזה קשור בחתיכת אדמה הזאת.
יצאנו לטייל בגדה (היום אני לא קורא לזה כך, אבל אני מספר על אז), ראיתי כמה אנשים אוהבים את הארץ הזאת, מתעניינים בה, בטבע שלה, בפוטנציאל החקלאי (היתה שיחה ארוכה על מקורות מים. כל כך משעמם – אבל ראיתי איך שבני הכיתה יושבים מרותקים) ובעיקר לדרוך עליה, לטפס על הריה, להתרחץ במעיינותיה, להשקיף על נופה.
חזרנו למשק, ודודתי (שושנה) סיפרה לי על הבוסתן, קצת מרוחק מהמוסך, הלכתי לבד ומצאתי אותו. איזה תחושה נפלאה. שמחה, ועיקר השמחה שגיליתי כל מיני דברים בעצמי שמעולם לא שיערתי את קיומם – התרגשתי מכל עץ חדש, מכל שביל.
אחר כך גיליתי את הירדן, ואחר כך ג׳לבינה. כל טיול שיצאו מהמשק ניסיתי להצטרף. אחר כך טיילתי לבד. ביליתי ימים במירון ובנחל כזיב ובגולן
....
הגיע האביב וכל החברה יצאו לעבוד בגינה. ואני מבוייש ונכלם והלחץ בקרבי מתגבר: גם אני רוצה לגדל דברים. שעועית ... ו (חסר ההמשך)
אלי (כרמלי) הורביץ
