top of page

דבי - דינה מודה לרב משה הורביץ, אביו של אלי, שבזכותו עלתה לארץ, חזרה בתשובה והחליטה להתחתן עם אלי

בס״ד


לאבא ואמא היקרים,


היום, יום י״ז בתמוז, זהו יום תענית וחשבון נפש ״נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה׳״, וחז״ל מציינים את כל הפורענויות שאירעו לישראל ביום זה. עם כל ציון אירוע, אנו מוצאים את עצמנו בעידן אחר, ״תפאורה״ אחרת, והתאריך כחוט השני, מקשר בין כל התקופות ומשחיל אירוע לאירוע והבת אחת מקשר בין כולם.


היום, גם הוא יום אחרי המסיבה הנפלאה שערכתם לעצמכם אתמול, ועוד אני עדיין מסתובבת תחת הרושם החזק מהמפגש המקסים הזה.


אתה, אבא (הרב משה הורביץ), דיברת דברים כל כך משמחים בפשטותם. מחממים, מחבקים ומרוממים גם יחד – מלאים – שואפים אהבה – לאמא, אהבת המשפחה, אהבת התורה, אהבת ציון וירושלים.


הבנים דיברו - כל אחד במנגינתו הוא ונשמעה הרמוניה עמוקה כזו, מפליאה ביופיה, מורכבת מגווני גוונים של צלילים שונים, עוצמות משתנות, קצבים מורכבים – אבל הסך הכל ״סימפוניה״ (להמשיך את המטפורה!) של אחדות ואחווה.


והנכדים שרו וברכו – ומה יש לי להוסיף ולתאר על תמונה מושלמת כזו?! ואמנם לא נהוג שבנות ידרשו בדברי תורה – ומי אני בכלל? – אבל אולי דברי תודה מותרים.


אני (כידוע!) אלופית בלזכור תאריכים מהעבר הקרוב והרחוק, וברוח הימים האלה של חשבון נפש וחיפוש וחקירה, גם אני רוצה לחבר אירוע לאירוע, להשחיל יחד עידנים שונים.


בדברך, אבא, הזכרת שלושה צירים שסביבם ובגללם קבצתם אותנו יחד. 45 שנות נישואיכם (״לב״ + ״אהבה״), עלייתכם לארץ ישראל וסיום הש״ס. ומעניין שכל אחד מהם די לו שבשבילו נחגוג ונשמח ״מעין״ דיינו.


וחשבתי לי שבשלושת הנושאים האלו יש לנו מן המשותף, אבל אצלי לא התאריך הוא המחבר בין כולם, אלא אדם אחד. ולהסביר את עצמי – זהו מטרת מכתבי:


לפני 22 שנה, ב 17 ליוני 1968 (יום הנישואין שלכם, לא?) סיימתי כיתה ט׳ ב Hebrew Academy. באותו יום, בגלל שהייתי ב Valedctonion, היה עלי לשאת נאום, ולכן טכס הפרידה נחרת כל כך עמוק בזכרוני ומשמעותי לי.


אבל לא רק בגלל אותו נאום (שכתבת אתה) - סיום הדרך מעיד על הדרך עצמו – ובשבילי, שנותיי ב Academy כתלמידה שלך וחניכה שלך השפיעו עלי עמוקות עמוקות ועיצבו את דרכי לעתיד, ואפשר בהחלט להגיד שתודות לאותן שנים - תודות לך – נִטַע עמוק בליבי משיכה לכל דבר יהודי, וצמאון ״להשלים את החסר״ .


צמאון שלא דעך גם לאחר 4 שנים של תיכון עממי, עד כדי כך, שזכרון התכנים שהקנית לנו ב Academy השפיעו עלי לדחות הזדמנות מזהירה להמשיך את לימודי עם כל חברי מהתיכון באוניברסיטה מאוד יוקרתית, ולחפש לי מסגרת מתאימה ״ללמוד תורה״.


בסיכום, כל המשיכה שלי אל היהדות, החזרה בתשובה והצמאון הגדול ללמוד את ערכי התורה – ממך ובזכותך. ועצם עלייתי לציון וירושלים? גם כן בזכותך.


ועכשיו אספר לך סיפור שאני לא בטוחה שהוא ידוע לכם:

בפניותיי, בזמנו למכללה בבקשה להתקבל למוסד שלהם, לא הייתי מודעת לכך – בכלל – שבימים ההם הסיכוי לבת ממוצעת, ממשפחה עם ייחוס, עם חינוך ורקע יהודי מעולים שבמעולים, מאולפנות - תיכונים ה״קרם״ של יהדות ארה״ב (בניו יורק למשל), עם הציונים הגבוהים ביותר, עם ידע של עברית ברמה של שפת אם – בת כזאת, גם סיכוייה להתקבל למכללה באותם הימים היו קלושים, וזאת משום שהביקוש עלה על יכולת הקיבול. 7:1.


כל זה סיפר לי ר׳ ארץ בסוף שנת המח״ל שלי, כשהוא נתן לי את הציונים שלי ממח״ל (לדבריו, הכי גבוהים בכיתה), כשהייתי כבר מאורסת (לא רשמית) ואלי כבר היה בשלבי תשובה.


כל זה לא היה ידוע לי, לכן בתמימות נגשתי למבחן – חומר המבחן – התנ״ך – כשיום קודם קראתי את כל התנ״ך באנגלית משך כל הלילה, וקיוויתי לטוב. המבחן שלי עם ה״עברית״ שלי היה Fiasco אחד גדול בריבוע. עד כדי כך לא הייתי בעניינים, שלא חשתי בכך ושלחתי את זה חזרה.


שלחתי את המבחן למכללה, בתוספת של המלצה מה Academy ושאלון שהם ביקשו למלא פרטים אישיים. בין הפרטים שם, רצו לדעת שמות של קרובי משפחה בארץ והאם הם דתיים או לא (אולי, על מנת לדעת אם יש לבת מקום להתארח בו בשבתות).


רשמתי את קרובי בקיבוץ נען, בבן שמן, בתל אביב – אבל מכיון שאף אחד מהם לא דתי, הרגשתי קצת לא בנוח וחשפתי משפחה רביעית (בתוספת בעברית עילגת ״זה לא קרובים, זה חברים״) :- משפחת הורביץ – רח׳ בוליבר וכו׳. כל זה הכנסתי למעטפה ושלחתי חזרה למכללה.


כעבור כמה שבועות, כשקיבלתי תשובה חיובית שהתקבלתי - הרמתי גבה בסיפוק וחשבתי לי שכנראה הצלחתי במבחן יותר ממה ששיערתי! וכך נסעתי ארצה. כאמור, בסוף השנה סיפר לי ר׳ ארץ את האמת.


הוא סיפר שהוא עינה את עצמו במיון הבנות שהתקבלו ובגלל חוסר המקום בתוכנית, הוא היה חייב לדחות בנות ממש מעולות, והתחרות היתה כל כך קשה ביניהן, ואיך להחליט מי מתקבל ומי לא?!


ופתאום הוא נתקל במבחן שלי – בדיחה – משהו נורא ואיום, ובשמחה זרק אותה לעבר הדחויות, ללא כל נקיפות מצפון, אבל סיקרן אותו לדעת מי בכלל מעז לשלוח מבחן כזה גרוע ורחוק מן המסורת, ובעיונו בטופס אכן נוכח לדעת שאין לה משפחה עם ייחוס - אפילו רקע דתי אין.


ואז נתקלו עיניו באותיות קטנות ״משפחת הורביץ״, הוא סיפר לי שהרים אליך טלפון לשאול ״מי זאת הבת הזו בכלל?״ ואתה, אבא, אמרת לו, לדבריו, שאם יש למכללה אומץ לב, Guts ומעוף – שיקבלו אותי ולא יצטערו״. והוא, ר׳ ארץ, נענה לאתגר שהצבת לו ועל אף הכל קיבל אותי – כך הוא סיפר!


ובכן, עלייתי לארץ חמדה טובה ורחבה שלנו – כולו בזכותך!


ואחרון אחרון חביב, אלי שלי / שלכם. ולא רק בגלל היותו בנכם עם כל המשתמע מכך – גם לזה הייתי אומרת – דיינו! אבל בנושא הזה גם יש לי סיפור – שאולי גם הוא נשכח מלבכם.


הרי ידוע שאת אלי ״הכרתי״ ברצינות בחול המועד פסח (שבשבילי היה יום טוב שני של גלויות) מתי שאתם כולכם נסעתם לים המלח ואני נשארתי לבדי בבית.


הכרותנו היתה אינטנסיבית ביותר, נסערת, מהירה, ונפלאה מאוד, אבל לי סך הכל בקושי מלאו 19 שנה. אלי, בכל אופן בחיצוניותו, היה חילוני (בלשון המעטה). בפנימיותו חשתי גדולות ונצורות. טובי היתה עוקצנית וכואבת בקנאתה, הורי רחוקים מעבר לים ואני אנה אני בא? את מי אשאל? עם מי אתייעץ? כל מורי ורבותי מהמכללה היו בחופש פסח.


וכך, שלא בכונה, העמדתי אותך, אבא, בנסיון לא קטן כששאלתי אותך: ״להמשיך איתו? למרות היותו לא שומר מצוות – רחוק מזה – או להפסיק?״


וקבלתי על עצמי לציית לכל מה שתורה לי, גם אם זה להפסיק. ובמי מדובר? בחברת בתכם שהיה עליכם (לא פורמלית) תואר של הורים מחוץ לבית, עם כל האחריות שבדבר, ובבנכם, עם כל הסיבוך שהיה בו בימים האלה!


שתקת כמה דקות, שאלת אותי כמה שאלות ואחר כך אמרת שתיתן לי תשובה כעבור כמה שעות, בערב. וכאמור, אילו היית אומר לי להפסיק, אני בטוחה שזה מה שהייתי עושה.

וכך... גם נישואי - גם הם בזכותך!


ובכן, כשאתה איחדת את שלושת הנושאים: התורה, ארץ ישראל ושנות נישואיך עם אמא, עם ימי הקיץ האלו – לי אותם שלושה נושאים, עמודי התווך של כל ישותי וקיומי, הם התחברו לי דרכך ובזכותך ולכן בליבי מלא מלא הכרת טובה והערכה ואהבה.


אני מעיזה (קצת בבושה) לכתוב שורות אלה, להודות לך – לכם ולהשתתף בכל ליבי בשמחותיכם ולצרף גם את ברכותי הכנים מאוד לברכות כולם.


שנזכה יחד לעוד הרבה הרבה ימים ושנים של אושר ונחת, ושמחת התורה, פה בארץ קודשנו, אמן.


דבי – דינה


נ.ב. יש לי עוד הרבה הרבה מה להגיד ובמיוחד לך, אמא, אבל זה כבר לא נכנס לי למילים ולא לעריכה מסודרת, אלא , למִן נעימה (תרתי משמע) כזאת, מנגינה עדינה ומלטפת ומלווה ומרגיעה וגם מחזקת ומעודדת ולפעמים בוכה ובעיקר מתפללת ומייחלת ומחייכת.


כדברי המשורר (להקת חיל האוויר??) ״את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק... ״ המנגינה היא טובה, והיא נשמעת היטב היטב בכל, ואנו (בע״ה) נמשיך להשמיע אותה...״


ויש עוד, אבל החיים יספרו בע״ה










Comentarios


bottom of page