top of page

באותו רגע חשתי כמו חץ שמפלס את כל הדורות ומחבר אותי ישירות עם שרה אמנו, דרך רבקה, רחל ולאה.

מכתב שכתבה דינה (דבי) לגיסה וגיסתה שהיו בשליחות בדרום אפריקה.


ארי ואסתר והילדים שלום,


הפעם ישר אכתוב ואדלג על כל ההתנצלויות...


להיות סבתא זה דבר נפלא!! עם כל הדמיונות וציפיות (וחרדות) שלפני, כלום לא משתווה למציאות – פשוט נפתחו בי צינורות של אהבה (?), ערגה (?), חום (?), נוסטלגיה (?) – לא יודעת מה! – שלא חלמתי שיכולים להיות קיימים בי. ובגדול!!!


אתאר לכם כמה ״תמונות״. ידענו כבר יום קודם שבת שבע תלד... כל יום א׳ בלילה ניסיתי לדובב את אלי שנתחלק ביחד במה שעומד ל״עבור״ עלינו ובנשמה החדשה שעומדת להיוולד לתוך משפחתנו – ושתשנה את המעמד של כולנו. הוא, כמובן, נרדם מיד..


בבוקר קמנו מוקדם והגענו לבית חולים בערך ב7:00, שם מצאנו את בת שבע מאושפזת ונרגשת... אלי ברך אותה ברכת כהנים ממש וגם בחוש הומור (תארו לעצמכם)....


ואני... איך אתם מדמיינים? היסטרית? פרפרים? בכי? איבוד עשתונות? תסיסה פנימית? חוסר שקט?... ישבנו, אני וורדינה (סדן), החזקנו ידיים ואמרנו תהילים. גם יהודה התפלל.


קשה לי לתאר במילים את הרגשתי – ״רגועה״ זו מילה קטנה לעומת תחושת השקט הפנימי, הביטחון , תחושת החסד האינסופי שעופף אותנו הקב״ה ברוב חסדו – הרגשתי מחוברת עם גודל ועוצמה וטוב כל כך מעבר לקטנות ולדאגות. הרגשתי ממש ״אמא״ יודעת, בוטחת ומצפה...


כששיר הודיה נולדה, כולם רצו לעבר העריסה שהכילה את ה״מתנה״. התפעלו, קרקרו ״היא דומה ליהודה בפה!״, ״העיניים – ממש בת שבע״, ״ברוכה הבאה קטנטונת!!״, ״איזו מתוקה״, ״כמה ערנות, כמה יפה!!״ וכו׳ וכו׳, נגעו, נשקו, צחקו, התרגשו.


ואני - (סבתא) – עמדתי מן הצד, לא יכולתי להתקרב. חשתי כמו אותה הרגשה שמרגישים בזמן תקיעת שופר, מן תחושה של התחשמלות משתקת אך מעבירה כח אדיר, מן שאיפה פנימה של הוד וגודל כזה, מן התבטלות כלפי נחשול החסד והאור.


אין לי מילים, אבל לא הייתי משותקת, ראיתי הכל. ״סבתא״ – כנראה פירושו לא להיות במרכז הסערה (זו האמא, נאמר), אלא לעמוד מן הצד, אבל זה לא ״עמידה מן הצד״ בקונוטציה שלילית, חלילה, אלא, עומדים מן הצד ודווקא משם רואים את כל התמונה.


ראיתי למשל את הקטנה המושלמת, הזוהרת, היפה, המתוקה והמקסימה, תרה בעיניה אחרי אבא שלה ומתבייתת עליו ומתבוננת בו בכל ישותה. מדהים! והיא כל כולה בת 5 דקות.


ועוד תמונה מאותו יום! כיאה למשפחה כמו סדן - עם איכות וקצב חיים מיוחד משלה – לידת נכדתם הראשונה, אירעה ביום חתונתם של בנם השני, דידי, ואלי וורדינה, שהיא עצמה אחרי לידת ילדם ה -12, יצאו אותו יום בבוקר מוקדם, השאירו את כל ילדיהם לבד, כולל תהילה בת חודשיים, ומיהרו לבית חולים להיות נוכחים בלידת שיר הודיה, ומיד משם הם עלו לצפון, לקיבוץ שדה אליהו – שם נערכה החתונה של דידי. גם יהודה נסע לחתונה.


כך יצא שאני נשארתי ליד מיטתה של בת שבע כל אותו יום וכל הלילה שאחריו....


בת שבע ישנה... ופתאום, בערך ב 11:00 בלילה, היא פתחה זוג עיניים גדולות, ומתוך פניה החיוורים / לבנים, לחשה לי: ״אני רוצה את בתי״. והסבתא הזאת רצה במהירות שיא לחדר תינוקות והכריזה לכל מי שרצה לשמוע (וגם למי שלא): ״בתי רוצה את בתה!״ ובחגיגיות הבאתי לה את שיר.

בת שבע, החלשה, לא יכלה להתרומם ושכבה ישרה במיטה ואני שמתי עליה את שיר שיכלו להסתכל אחת על השנייה. ואז בת שבע אמרה שהיא רוצה להניק אותה.


אסתר, את יודעת כמה כל הנושא הזה קרוב אלי וקבור עמוק עמוק עמוק בפנים, עד כדי כך ש״שכחתי״ מן ההנקה. כל כך הייתי עסוקה בלעכל את עצם ההיריון, הלידה, והיותה של בתי לאמא (ולי לסבתא). ותפקיד אמא (כלומר, אני אמא שלה), הוא להדריך את בתה, ופתאום לא ידעתי איך להדריך?! מה עושים?! איך מחזיקים?! מה?!


בת שבע היתה נבוכה ולא מנוסה. אני הייתי נבוכה ומגמגמת, אבל מי שידעה בדיוק מה לעשות, תפסה פיקוד והדריכה את כולנו - היתה שיר הודיה.


וזאת התמונה: אני הזזתי את הכיסא שלי אחורה והתבוננתי בבת שבע מעניקה ומיניקה לבתה. באותו רגע חשתי כמו חץ שמפלסת את כל הדורות ומחברת (ללא כל התחשבות במושג קטן כמו ״זמן״) אותי ישירות עם שרה אמנו, דרך רבקה, רחל ולאה. סבתא שלי, אמי, אני, בת שבע, שיר. זה משהו מדהים שלא יתואר במילים בכלל (מעבר לזמן, מעבר למילים).


אחרי שהותה בבית חולים, משפחת סדן הצעירה באו אלינו לשבועיים ואנחנו פינקנו את בת שבע ושות׳. נתתי לה כל מה שאמא שלי נתנה לי. למדתי אתה איך לעשות אמבטיה לתינוקת, מתי להתרגש ומתי לא, וכו׳.


כל לילה שיר ישנה אצלי בחדר וכשהיא קמה לאכול בלילה, החלפתי לה, הרגעתי אותה והבאתי אותה לבת שבע יחד עם כוס שוקו.


כעבור שבועיים, כשהם נסעו הביתה, בכיתי...


אל תדאגו! אני לא מתבלבלת! אני יודעת יפה מאוד שאני לא האמא- הייסורים שלי עשו את שלהם ואני בסדר גמור. רק מנסה לתאר לכם את האושר והשמחה שמציפים אותנו, וגם עכשיו אני משתדלת להגיע כל שבוע לבת שבע לשמור על שיר כשבת שבע לומדת. שיר גדלה ומתפתחת, ומקסימה, וחמודה, ומהממת, ומתוקה, וגאונית, וחיונית, ומחייכת...


אני ממהרת כי אלי מאיץ בי, כי יש מישהו שנוסע היום לדרום אפריקה.


יש עוד המון לכתוב: משפחתנו

צבי – הוא בסדר גמור ומתקדם בצבא, עכשיו הוא בתפקיד סמב״צ ומאוד מרוצה.

נחמה – רוקמת תוכניות לתקן את העולם.

שולמית – שלווה, רוקדת ריקודי עם, מנגנת, לומדת תנ״ך ומחייכת.


קריתנו - יותר מידי מורכב לכתוב.

עבודה – שבוע הבא תעודות, אז תארו לכם. – אני מחנכת כיתה י״ב.

מדינה – אין לי כח.

עולם – (?)


= כל זה פעם אחרת...


חשבתי עליכם כל הזמן ומאוד מצפה לשמוע על מעלליכם והצלחותיכם


מתגעגעת-


באהבה-


סבתא (דבי)










bottom of page