אני עוד זוכר את ההורים של הרב אלי שעלו ארצה לפני למעלה מחמישים שנה, והוא יליד כפר הרא"ה.

הרב דב ליאור

רב העיר קרית ארבע חברון

קהל קדוש ונכבד, משפחת הרב אלי הורביץ היקרה, הילדים, ההורים ושאר קרובי המשפחה. המכה הקשה שנחתה עלינו בליל שבת קודש מתפצלת לשלושה מישורים: המישור המשפחתי, המישור הישיבתי - הרב אלי חינך בישיבה כשבע עשרה שנה, והמישור הציבורי הקהילתי - שהוא היה אחד מבני קהילתנו.

הרב אלי ורעייתו דינה הקדושים, שעלו בסערה באש השמיימה בליל שבת קודש, זכו להקים משפחה לתפארת. אני עוד זוכר את ההורים של הרב אלי שעלו ארצה לפני למעלה מחמישים שנה, והוא יליד כפר הרא"ה (הרב דב ליאור למד בישיבת כפר הרוא״ה כשאביו של הרב אלי לימד שם), גדל שם, עלה והתעלה במעלות התורה, הקים משפחה, כולם קשורים לתורה, כולם אנשי תורה, וכל חייו היו מסורים לתורה בישיבה שבה הוא חינך, שבה גידל אנשים בהלכה ובאמונה. מצודתו הייתה פרוסה גם על ערים בדרומה של ארצנו הקדושה. שיעורי הכוזרי שלו, שיעורי המוסר שלו שבו לבבות. הנוער היה נמשך, כל מי שבא לישיבה הקדושה בחברון היה עובר דרכו, זה היה המסלול הראשוני להיכנס להיכל הקודש, לתיקון המידות וללימוד מדע האמונה לאור ההופעות האלוקיות בדורנו, להתבונן על השגחת השם לאמיתה של תורה.

האבידה של המשפחה קשה מאד, זה מבחינת "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם" (במדבר כח ט), שתי עולות תמימות עלו בפעם אחת השמיימה. דומני שמאז היווסדה של הקריה לא היה אסון כל כך כבד וכל כך קשה. למרות שהיה אסון לפני כארבעה חודשים, אבל משפחה אחת שנכחדת בפעם אחת, משאירה יתומים, שכול, בתוך הקריה, דבר כזה עוד לא היה. הרשעים, התעוזה שלהם הולכת וגוברת עד שהם חודרים לתוך הישוב וכורתים חיים בדם קר.

הרב אלי לא הצטמצם רק בדאגה למשפחה שלו, עיקר דאגתו וכל מעייניו היו נתונים לחינוך בני תורה, לחינוך אנשי אמונה. שבע עשרה שנה להיות באוהלה של תורה.

הישיבה פה בחברון חסרה אחד מעמודי התווך שלה, אחד הרמי"ם הותיקים שכל כולו היה מסור בלב ונפש לעבודת הקודש של חינוך בני ישראל לתורה ולאהבתה, להתיישבות בארצנו הקדושה תוך כדי ספיגת היסורים, הכול למען אותה מטרה קדושה, כפי שחז"ל אומרים שתורה וארץ ישראל נקנים ביסורים (ספרי דברים לב).

ובתחום הקהילתי, האבידה הזאת שקרתה לקהילה כולה היא קשה ביותר, למרות שהקהילה שלנו למודת הסבל, למודת יסורים, ביחוד בשנה האחרונה. האסון שהיה לפני כארבעה חודשים בליל שבת פרשת "ויצא", האסון שהיה בשבת "בשלח" והאסון בשבת הזאת "אלה פקודי המשכן". ההשגחה האלוקית פוקדת את הצדיקים, פוקדת את הישרים, לוקחת את התמימים כדי לכפר על כלל ישראל.

רבותי, אנחנו צריכים לדעת, שהצדיקים הללו שנלקחו מאתנו זה בחולשתו של הדור. הקב"ה יורד ורואה שישנם צדיקים בודדים "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים ללקֹט שושנים" (שיר השירים ו ב), הוא לוקח את הצדיקים, הוא לוקח את התמימים, כפי שחז"ל דרשו בספרי בשירת האזינו - מיתתם של צדיקים היא כפרה על כלל ישראל.

היום כשאין לנו נבואה אנחנו לא יודעים מה הסתלקותם פעלה כלפי מעלה, מה היא הצילה, מה היא תרמה לרומם את ההוויה, לרומם את הציבור כדי למנוע חלילה אסונות כבדים. אבל אין לנו ספק שעל אסונות כאלה שבאים על הציבור צריכים לעשות חשבון הנפש, אנחנו בתור פרט ועם ישראל בתור כלל.

צריך להתעורר בנו כל מה שקשור לארצנו הקדושה, כל מה שקשור לצביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. החולשות שמתגלות בתחומים האלה גובות מאיתנו את הטובים ביותר. יש מושג של אחריות, יש מושג של ערבות, זהו דבר מיוחד בעם ישראל - "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א), והקב"ה לוקח את הצדיקים כפי שחז"ל דרשו "כי תצא אש ומצאה קֹצים ונאכל גדיש" (שמות כב ה), האש יוצאת בגלל הקוצים אבל קודם כל היא לוקחת את הגדיש. הצדיקים הגדולים עולים ראשונה כדי לכפר על הנשארים (ילקוט שמעוני רמז שמה). כשתתגלה הנבואה אז נדע למפרע מה פעלה התרומה הזאת, נדע שהסתלקותם כיפרה על הציבור והצילה את הנשארים.

אין ספק שאנחנו צריכים להתחזק ביחוד בתחום הקדושתי, כשם שהרב אלי חינך לתורה ומצוות כנגד החולשות שמתגלות בעמנו. כנגד החולשות אנחנו צריכים לחנך לקדושה, לחנך לאהבת ארצנו הקדושה, לחנך לאהבת תורתנו הקדושה ולהחדיר ולהשפיע את הערכים האלה לציבור הרחב, לכל אלה שלא זוכים לקבל חינוך של תורה, שלא יודעים למה הם יהודים, שלא יודעים למה הם צריכים להיות בארץ הזאת, מה מקשר אותם לכאן.

ביסורים הקשים שפוקדים אותנו אין ספק שהרשעים הארורים רוצים להשמיד את עם ישראל ואת מדינתו. אין שום פתרון לבעיה שאנחנו מצויים בתוכה. הצבא משקיע ימים ולילות, אבל זה עדיין לא טיפול שורש. אפילו אם תופסים את הרשעים, מונעים חלק מהם, אבל זה כמו בִּיצה שמרססים כמה יתושים, כל זמן שהבִּיצה קיימת הבעיה לא תיפתר.

עם ישראל צריך לדעת שארצנו כולה שייכת אך ורק לעם ישראל. אין מקום לעוד ישות לאומית מכל סוג שהוא. קודם כל צריכים להפנים את זה, צריכים להחדיר את זה, צריכים לשדר לכל הדרגים במדינה שזהו היעד. ואין ספק שחינוכו של ר' אלי היה כתשובת המשקל כנגד החולשות שמבחוץ, לחזק את הרוח וכושר העמידה במצבים קשים.

בדרך הטבע מי שאין לו את עומק האמונה הזאת, הייתי אומר שאפשר לומר על זה שהוא "על הפנים". אולם מי שחי בעיר האבות, מי שנושם את אוירה של מערת המכפלה, מי שחי את הקשר עם העבר - הוא נושם את החוסן הנפשי ואת הגבורה מאבותינו הקדושים שנמצאים פה בקרבת מקום, מגדולי האומה שפעלו במקום הזה. אם זה כלב בן יפונה ואם זה דוד המלך ועוד גדולי ישראל במשך הדורות, שפועלם לא הצטמצם רק לשעתם, הם הקרינו והם מקרינים עוז וגבורה וכושר עמידה גם במצבים קשים כאלה. האסונות האלה שפוקדים את הישוב שלנו הם רק מחזקים, הם רק מחשלים ומעמיקים את השורשים של הציבור שלנו במקום הזה. אנחנו לא נזוז מפה, אנחנו נמשיך לפתח, וקולה של תורה, שהרשעים האלה רצו לגדוע פה בעיר האבות - ימשך.

אין ספק שהישיבה בבחינת "בדמיך חיי" (יחזקאל טז ו) תתחזק מזה וקולה של תורה שיבקע מעיר האבות יהיה בבחינת חרב פיפיות נגד הרשעים כפי שחז"ל דרשו "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז כב), בזמן שקולו של יעקב בוקע מבתי כנסיות ובתי מדרשות אין בכוחם של ידי עשיו לפעול בו.

הרב אלי היה מאלה שעומדים על המשמר במבצר הרוח של כנסת ישראל, שזה הקונטרה נגד החולשות המתגלות בעמנו. אנחנו נמשיך את דרכו של ר' אלי הי"ד, נמשיך את המסר שלו, את היחודיות שנתגלתה בנשמתו וברעייתו שנשמתה תהא צרורה בצרור החיים שהייתה לעזר לו. הרוח שלהם תמשיך להקרין על הישיבה ועל הישוב.

רבותי, אנחנו צריכים לצאת מחוזקים ומחושלים. כל הנסיונות של הרשע לגדוע את צמיחת קרן ישראל בעיר האבות התנפצו אל מול סלעי המציאות.

אנחנו רוצים לקרוא לממשלת ישראל ולאחראים על הביטחון שיתחזקו מתוך מסירותם של אותם החלוצים חדורי העוז והגבורה, שחיים במקום הזה בתור שלוחי כלל ישראל, להציל את העיר הזאת שלא תהא מסורה חלילה בידי הרשעים הארורים, בבחינת "אל תתן נחלתך לחרפה למשֹל בם גוים" (יואל ב יז). עיר האבות זה נכס לאומי שמקרין עוז וגבורה וכושר עמידה וכל מי שנמצא פה, כל איש וכל אישה, כל ילד וכל ילדה הם בבחינת חיילים העומדים על המשמר למנוע את חדירת פראי המדבר לשאר חבלי ארצנו.

אנחנו זקוקים לגדר חיה של ריבוי ישובים, עיבוי ישובים. לא גדר של בטון וברזל היא הבעיה. לא מספיק לחסל את הרשעים, צריך לעשות דברים חיוביים - להרבות ישוב אחינו בני ישראל בכל מרחבי ארצנו וזה יבטיח את השלום ואת הביטחון.

אנחנו מאמינים שרוחם של ר' אלי ורעייתו, שנסתלקו מאיתנו תוך כדי פעילות, תוך כדי עשיה, תמשיך להקרין גם בהיותם בתוך גנזי מרומים, כשם שהיה פה בהיותו בתוכנו, בדאגה למשפחה, בדאגה לתלמידים והאכפתיות של חיי הקהילה. כנראה שחסרים מליצי יושר בבית דין של מעלה, הם יהיו מליצי יושר על המשפחה, על הילדים, על הישיבה הקדושה, על הקריה ועל כלל ישראל כולו. ונשמתם תהא צרורה בצרור החיים. והקב"ה ינקום את נקמת דמם ונקמת כל הקדושים שנספו בידי בני עוולה שפלים ויקומו לגורלם לקץ הימים.