top of page

אינני בעל מושלם, יש בי חולשות כשאר בני תמותה, אבל בדבר אחד אינני פגום כלל, וזה: עמידה לצידך כתומך בך

חילופי מכתבים בין אלי לדינה בעת משבר בזוגיות

ב״ה


לאשתי היקרה והאהובה,


יין ושכר לא שתיתי מכאן שהחושדין בו ואין בו, צריך להודיעו.


צר לי מאוד מאוד על השבתת אור השלום של נועם אהבה בתענוגים, וצר לי בעומק לבי העדר הידיעה על מה היא באה. והאלוקים אמר וכו׳ ואינני מתרעם על מדותיו, ועלי לחפש ולפשפש במעשי. יחד עם זה, אני חייב להודיע שאין בי שמץ ממה שנחשדתי.


1.

במשך עשרים ושש שנות נישואין עברו עלינו דברים קשים בכל התחומים. אינני בעל מושלם, יש בי חולשות כשאר בני תמותה, אבל בדבר אחד אינני פגום כלל, וזה: עמידה לצידך כתומך בך בכל העובר עלייך / עלינו.


הייתי תמיד, מאז נישואינו ועד היום ועד בכלל, שיזכנו ה׳ לאורך ימים טובים ונעימים ביחד, - קשוב לייסורייך הגשמיים והרוחניים, ונושא איתך בעול, מושיט כתף לבכות עליו, ומשענת להשעין עליה – גם ביום שלישי שעבר, במינון ובאופן ששיערתי שהוא לטובתך ולבריאותך.

גם ״התעלמות״ מתוך אימון בך שאת לא פרח שביר ושנחוץ לך הזמן שלך לתת דרור לאמוציות הסוערות.


על כן הופתעתי מאוד לשמוע שאת יודעת מזמן שאין לך משענת וסעד, ושבשעות משבר הולך איש לדרכו – מאז ולתמיד. הופתעתי – פירוש קבלתי מכה עזה, בלתי צפויה לחלוטין, מהמקור הכי לא צפוי ובעת הכי לא צפויה שאפשר – שאי אפשר – להעלות על הדעת.


(לפי דעתי מה שהיה בשנה שעברה אינו מן הענין, את היית ״שלוחא דרחמנא״ להבהיר שאין לי מה לעשות בהר המור, שלא את ולא אני מבינים אותו – היה בו בירור, לא מבורר, שאינו נוגע לתמיכה שלי בך בשעת משבר. אסתרי, קרן, והמשבר הכי קשה – אי בהירות לגבי איך תבלי את השנה)


2.

ההרצאה שאני יכול ורוצה לעכב אותך מלקיים כיבוד הורים היא כל כך מגוחכת שאינה ראויה באמת לתגובה. אם בתחום הזה אני חוטא, בהערות ביקורתיות שאינך ״בסדר״ ביחס לאמך, ובמקום כבוד יש מערכת של רגשי אשם, שכדאי היה לבררה, אבל אין זה תפקידי להעיר, ועל כל פנים אני מאוד שמח על כל רצון לשמח את אמך.


3.

בקשר לנחמה, אני כמוך יודע כמה חשוב שיהיה לה את החופש והאפשרות להתחלק אתך במה שהיא חווה. הייתי מאוד רוצה שנהיה שותפים בכך באימון הדדי. אינני מבין למה בפניה צריך לרטון על ״הגברים המטומטמים״ שלא יכולים להוציא מטר ולהעמיד את הבחור ליד הקיר למדוד אותו – למה בזה את רואה הערה לגיטימית וביטוי של אימון בי.


אני מבטיח לך שאני כמוך, אם לא יותר ממך, רוצה שנחמה תחווה חוויות נעימות כשתבוא בדרך נועם אל ההחלטה היותר חשובה בחייה. למה את חושדת בי שלא, ואם היא מתחלקת איתי ומספרת בפרטים מדויקים את העובר עליה, זה לאו דווקא איתי, זה לא ביני לבין נחמה.


אולי – אם זאת הבעיה שלך – את משדרת שיש לך סדרי עדיפויות אחרים, ושאין לך זמן בשבילה. אינני יודע. יש אירועים בלתי צפויים שמופיעים בפתאומיות כמו יום הורים, תעודות וכו׳, שמסביבם את משדרת בקול ברור – תסתלקו ממני ותזהרו ממני, אבל אולי גם זה לא, אולי אין כלום. אין בעיה. וזה רק עוד חרוז במחרוזת הדמיונות שמקורם במקום אחר לגמרי.


אם רוחך נחה להטיח בי כל אותן האשמות, יבושם לך. ואם מכתבי זה גורם לך אי נחת, תשמידי אותו.


אני מצידי, בעבודתי הקשה והשקטה לא כל כך הצלחתי בתחנה זאת – אפשר לאמר – נכשלתי בגדול, בלחיות וליצור בלי התחשבות בחוץ – במה שחושבים עלי ואיך רואים אותי וכו׳.


יש מצבים ומקומות שלאט לאט, בעמל לא פשוט, הרבה קצף עכור נסוג והמים מסתננים לאט לאט, אבל כאן בבית, אני מאוד מאוד רחוק מזה. אולי כל זה בא לנפץ את הדמיון הגאותני שאני באמת מצליח.


כשאת מאירה פנים, כשאת מפרגנת ואוהבת, אפילו מביעה הערכה לפעמים - אז זה קל בחוץ להיות ענייני, לתת לזרימה הפנימית לקלוח בחופש – או לא לקלוח – בלי פאניקה, להתכוון באיזו מידה ״לשמה״, ואולי זה הכל דמיון. אינני יודע.


ברור שהזעף שלך מחשיך את עולמי ומשחק לחלוטין את יכולותיי, ועל זה, כנראה, אני צריך להודות לך (כמו שהיתה אומרת בלהה שפר) אינני יודע. אני נבוך. עוד יתבררו הדברים.


בעלך האוהב והתומך תמיד (גם עכשיו)

אלי,


בחרתי לענות מכתבך במכתב, ולא בדיבור, למילה הכתובה יש משקל משלה, וכמה שהיא מגלה, יותר היא מסתירה. היא נבחרה דווקא - ועקרון הסלקטיביות אומרת גם היא דורשני.


למחיר של הוויתור על קילוח חופשי, זורם, חוזר וחוזר וכו׳, מתווסף היתרונות של שיקול הדעת, מחשבה מאוזנת, סדר וארגון. כך גם לגבי העיתוי – בחרתי לכתוב, לא כתגובה, אבל לאחר ״עיקול״ מכתבך הכתוב, יחד עם ״הארת״ פניך בפועל.


לזמן יש סגולה מיוחדת שמאפשרת ״הצפת״(?) ״צפית״(?) [אני מתכוונת מלשון ״צף״ – על פני המים] עיקר מתוך טפל, טקסט מתוך רקע – הוא מעניק מעין תלת ממדיות ״עומק, אבחנה ופרספקטיבה, שאני מרגישה שדרושים לי במיוחד.


נעים לי מאוד לכתוב לך, ומזמן לא נקטתי בכלי נהדר זה. כרגע הוא מצטייר לי (כנראה בהשפעת או שורש עלום ״צף״) כחבל שמחבר לעוגן במעמקי הים השקט והרגוע, כשאני שוכבת למעלה על גבי, ואכן צפה, מתחממת מן השמש, נע הנה והנה בגלים, ללא פחד מסחיפה (היסחפות) – כי הרי אני מחוברת חזק לקרקע, וללא חשש מגלים (הים רגוע - כך ציירתי).


וגם אם יבואו, אני מיומנת ב ״להסתדר במים״ וחשה את עצמי יודעת לאלתר, להתקפל, לצלול, לקפוץ, להימנע מלנשום, או לחלופין, לשאוף בכל הכוח, ובעיקר לחכות בסבלנות ושוב להתרומם ולהכין את עצמי שוב ל״צפיה״ ״הצפה״ ״צפיות״ Whatever.


כעת אני שומעת אותך – ״איפה אני?! איפה בעלך?! הוא לא בנרטיב שלך!! את אוטונומית, את לא זקוקה לאיש, את קשה, סגורה הרמטית, אנוכית ללא תקנה, וכו׳״


וכלי הכתיבה לא מאפשר לי להסביר במילים מה שכל כך גלוי לעין, (בעין שכלי) – הרי אתה החבל והעוגן, אתה השמש החמה המלטפת, וכן, אתה גם הגלים הרגועים, גם הגועשים!!


אני רק לא בטוחה אם אתה גם כן הדחף ש״מרים״ אותי שוב לתנוחת הצפה/ צפיה/ צפיות, או שזה רק הכוח שאתה מזרים בי....


נעזוב כעת את הים. גם את החול.


אני לא מאמינה בכישוף ומג׳יקה. אני מכירה בקדושה, בטהרה. אני מנסה להתחבר לתנועה כלפי מעלה (רוממות) ולא סטטיות, ומכירה בכך שקו ישר איננו הדרך הבטוחה ולא המהירה בין שני ״מקומות״, כל הציורים שלי – הם שלנו, והרי זה בבסיס ההבנה שלי של מהות הקדושה (״לעולם קיים״, כך היה מסביר הרב – ואני מבינה שהמילה ״לעולם״ לא ׳כבולה׳ למעבר לזמנים, אלא כוללת גם למעבר לנפשות...). וכן, כך אני תופסת את הפנומנולוגיה שלנו.


תבין: זה, כל זה, איננו ציור משל, הם המציאות על פי ראייתי:

ים של קדושה (לא החול!)

שיר של שתיקה (צניעות)

קלידוסקופ של הלובן (טהרה)


ואולי הציור הוא כך:

לפעמים הוא מעורפל, דהוי מעט (מפאת לחצים חיצוניים)

לפעמים הוא כבוי (מפאת חוסר מקור אור)

אך תמיד הוא קיים – אין אחר!!


והלוואי ויכולתי לכבוש אותך בכך ולשכנע אותך בכך – אין אחר!!


פה אני לקויה ולכודה, זה לא כישוף – זה פתיחה וסגירת התריסים. אנחנו גוף אחד, ולגוף יש מדורים ומחיצות. לעיתים, בשביל לראות - צריך למצמץ, ולעיתים – צריך לסגור את העיניים, לראות את התשקיף בפנים.


אני לא יודעת יותר איך לנצל כלי הכתיבה כדי להסביר.


כוחי בו דל.


תנסה להבין, אך אם לא תצליח (אבל כן תצליח), זה לא קריטי לכלום.


אוהבת,


דינה



bottom of page