אותנו קוברים היום

נכתב בד׳ אדר ב׳ תשל״ח (1978) לאחר הפגוע בכביש החוף והפלה של דינה

(ד׳ אדר ב׳ זהו יום פטירתם של הרב אלי ודינה כעבור 25 שנים כשנרצחו בביתם ע״י מחבלים)




אור לה׳ אדר ב׳ התשל״ח


צער אין סןף. האומה בוכה, מיבבת ומייללת.


מי שנכנס אדר מרבים בשמחה. שמחת קבורות והספדים. ילדים קטנים, גוויות חרוכות. כמה דמעות. כמה כאב. עיני מקור דמעה. עיני האומה זולגים, זורמים והלב נשבר בקרבנו. כמה תחפושות יישארו בארון, כמה חיוכים, חיבוקים יישארו בזיכרון. כמה כאב. ולבי נצבט. ולב העם מתפוצץ. בוכים ובוכים. בלי בושה. בלי מרגוע.


חייב איניש לבישומי. בישמי אש ודם וצעקות ורציחות ובכי. בוכים ובוכים. כמה חיים הגיעו לקיצם. כמה אהבות. אהבת איש לאשתו ואם ואב לבנם. דעכו. כבו. נתעלו. בוכים ובוכים בלי הפסק, בלי תנחומים. והכאב עמוק, חודר, והבכי עולה עד לב השמים. והצער עד אין סוף.


עד ולא עד בכלל. פתאום, מתוך הבכי היותר מר, הצער היותר חריף – פתאום מתנוצץ נקודה. נקודה זעירה, שבראשית הופעתה אי אפשר ל