top of page

תשעה באב

אני רגיל בכל שנה בערב תשעה באב להזכיר את הסיפור המפורסם על נפוליאון שהתהלך בליל תשעה באב ברחובות פריז ושמע כל נהי בוקע מתוך אחד מבתי הכנסת בעיר. הוא נכנס וראה מחזה מאוד מוזר שהקהילה כולה ישובה על הרצפה עם נרות בחושך, בוכים, מתייפחים ואומרים קינות.


נפוליאון שואל אחד בקהל: ״מי נפטר? איזה אבלות מובילה לרגשות כאלה עזים?״ אמרו לו ״אף אחד לא נפטר, לא הפרנס, לא הרב ולא המנהיג, אלא שנחרב עלינו עולמינו, נחרב בית מקדשנו״.


הדבר עורר את פליאתו של הקיסר כי הוא לא שמע על זה. הוא היה כרגיל מעודכן בחדשות והוא בדרך כלל גם חולל אותם. אמרו לו ״זה לא עכשיו קרה, אלא לפני כ 1,800 שנה״.


נפוליאון אז אמר שעם כזה, עם זיכרון לאומי שמסוגל לחיות ולחוות בכזו עוצמה חיונית את הזיכרון הזה, זה סימן של אומה גדולה. עם חשוב שבוודאי גם בעתיד יראה את נפלאותיו.


השנה הייתי בזמן האחרון בפריז (נסענו לשם לסעוד את אביו, סבא משה, שעבר שם ניתוח בגב) דרכתי ברחובות שנפוליאון צעד. חשבתי לעצמי, אולי אפשר להזמין אותו לביקור ממלכתי בארץ ישראל של היום, שיבוא ויסייר, יקשיב לרדיו ולטלוויזיה, יתעכב במה שנעשה.


מה היה אומר נפוליאון על עם ישראל של היום אני לא יודע, אבל אני יכול להגיד בוודאות, ממקורות ראשוניים, מה היו אומרים הצאצאים הרוחניים שלו, מה יש להם להגיד על עם ישראל ועל מדינת ישראל של היום. בהרבה מקומות בעולם, עם ישראל של היום זה עם בזוי ושפל מאוד, עם שמעורר המון לגלוג ותיעוב.


עם שיורקים עליו, שיורים בו, שרוצחים את אזרחיו והוא לא מגן על עצמו! באירופה, אגב, לא שמעו את הסיסמאות ש״איפוק זה כח״, ״הבלגה זה עוצמה״ הם לא שמעו שלתת את הלחי השנייה ולזחול על ארבע לפני שועי עולם זה סימן של חוסן לאומי. הם לא שמעו שעם שמחליש את האהבה העצמית שלו ומחפש בכל דרך להגן על אויביו ולשמור אותם כל משמר, זה להיות ענק.


צריכים להבין את שני החזיונות, מצד אחד, עם ישראל זה עם מופלא שלא שוכח את עברו ואת געגועי עתידו גם במצבים מושפלים, ומצד חשני, עם ישראל, דווקא בתחייתו והתקוממותו, שוכח את גדולתו ומתרפס וזוחל על עפר בפני כל מלכי עולם.


העיקול הרוחני של שני החזיונות הסותרים הללו, נעוץ בסדרת חינוך שאנחנו עוברים כל שנה ושנפתחת בי״ז בתמוז, יום שנשברו הלוחות, יום של התחלות של פורענות. בתוך שלושת השבועות הללו עד שמגיעים לסיכום בתשעה באב.

הגמרא אומרת שהימים האלו של ימי אבל, צער וצום, בזמן שלום יהיו ימים של ששון ושמחה. ״תנו צ׳אנס לשלום״, שיר לשלום, תהליך שלום.


שלום זו מילה מאוד נפוצה היום. אני לא יודע אם מישהו עשה את זה, אבל כשמנתחים טקסט ספרותי או תקשורתי, יש כל מיני אמצעים מדעיים לגלות את המסרים הסמויים של הטקסט. אחד מהם זה מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה ונכנסת לוורידים ונוצר אקסיומה של, כביכול, המובן מאליו. לכן חשוב מאוד ללמוד מה זה ״שלום״.


יש מחלוקת. רש״י אומר שפירוש שלום זה שהעוצמה הישראלית היא אשר מכתבת ומנחה את חיי העולם, זה נקרא שלום. הרמב״ן מפרש ששלום זה בית המקדש. אבל מכיוון שעדיין לא הגענו לא לזה ולא לזה, אם לא יהיה שינוי במצב, אז גם בתשעה באב זה, אנחנו נצטרך לצום כי עוד לא יהיה שלום ולכן אנחנו פטורים מלהתעסק כעת בפן ההלכתי (של הצום) ונכנס למשמעות היותר פנימית של שלום.


השלב הראשון הוא, שעם ישראל הוא עם פשוט בין העמים. לא מתרפס, לא מבולבל ולא זוחל, אלא מתגבר בגבורה גדולה. אבל זה לא התכלית. השלב השני, הברכה השנייה, היא הופעת דבר ה׳ על ידי בית המקדש שמשפיע על כל עמי תבל ויבנה בהסכמה של הגויים. הנצח זו ירושלים וההוד זה בית המקדש.


על ירושלים נלחמים. העוז הלאומי הישראלי צריך לבוא לידי ביטוי. לפי רש״י, המלחמה נקראת שלום. אחר כך, לפי הרמב״ן, רוח ה׳ תושג, לא על ידי מלחמה, אלא שעמים רבים יראו את האור של ישראל ויבקשו פני ה׳. זה בית המקדש אורו של עולם. לא חייבים להגיד שיש מחלוקות בין רש״י לרמב״ן, אפשר לראות בהגדרותיהם ״תהליך שלום״.


לכאורה יכולנו להבין את עניין הימים האלה (ימי בין המצרים) על הרקע הזה. עם ישראל שוחר שלום ובאי יציאתו לפועל אנחנו מתאבלים, כאדם המתאבל על מתו. אבל המוות הזה אינו מוחלט, שהרי אם יקום המת על רגליו הוא כנראה לא כל כך מת.


זה גם מסביר את התמיהה של נפוליאון, כי באמת נגזר על המת שישתכח מן הלב אחרי י״ב חודש. מה הכוונה משתכח מן הלב?! לא עלינו! אדם מתאבל על קרוב משפחה וכדומה, כל חייו הוא אינו שוכח. הוא זוכר את האב, ואולי את הבן וכו׳, אבל הרושם הכביר, זה שלא מאפשר את מרוצת החיים היצירתית והפורחת, זה עד שנה, מכאן ואילך החיים ממשיכים בזרימתם. האדם עם החיים. נשכח המת מהלב.


רש״י מסביר שהסיבה שיעקב אבינו התאבל בלי סוף על יוסף, זה מכיוון שיוסף היה חי. על המת נגזר שישכח מן הלב. גם אנחנו המתאבלים על חסרונו הגדול של השלום, מכיוון שהוא אינו אבל מוחלט, הוא אבל ארוך מאוד, ללא שכחה. כך נכון אולי להסתכל על הימים האלה, אבל תשעה באב זה לא יום של ייאוש, מי שחושב שזה יום של ייאוש, טועה בקדושת היום.


יש קושי גדול, כי הרי הימים האלו נקראים ״מועד״, קדושת זמן, מפגש בין הקדושה והזמן, כמו קדושת החירות בליל הסדר, ליל התקדש חג, שהיא חיה ומחיה כל הזמן, אלא שכל השנה המפגש הזה פועל בחשאי.


בקדושת הזמן של חג הסוכות זמן שמחתנו, כביכול ההפך מתשעה באב, הטוהר וקדושת החג היא כל כולה שמחה ושלמות, לעומת זאת בתשעה באב שכל עניינו למעט בשמחה כבר מראש חודש ועד ליום החורבן עצמו שאז אין שמחים כלל, אנחנו גם נפגשים עם קדושת הזמן.


אז איך אפשר לדבר על קדושת תשעה באב, איך יכול להיות שאנחנו נפגשים עם הקדושה הזו בתשעה באב, פעם עם שיא האבל ופעם עם שיא השמחה? זה מוזר!


לכן אנחנו צריכים להעמיק קצת על יסוד קדושת המועד. עם מה אנחנו נפגשים בתשעה באב? אברהם אבינו היה מחובר בלי הפסק אל הטוב בכל אדם. אין לך אדם שאין בו יסוד של טוב גדול וחשוב, וכל שכן, אין לך עם שנעדר ממנו תוכן של טוב אלוקי. הטוב הזה תלוי בשלום. בתהליך השלום ובסיומו המוצלח, לשיטת הרמב״ן, בבית המקדש. כשאין בית מקדש, אז המציאות מאוד קשה ומסובכת.


מיום שחרב בית המקדש וניטל כבוד מבית חיינו והתפזרנו בין הגויים, לא שאין קדושה בעולם, אבל יש הפסקה של פעולתה. יש חדווה, אושר ותקווה בעולם ועוד המון דברים טובים והתפתחויות, אבל כל אלה הם שמחות חיצוניות, זה קוסמטי, לא בזה יבוא המזור והמרגוע לרזי האדם. יש תביעה למשהו אחר, הארה אחרת.


ההסתפקות בדברים הטובים שיש בעולם והאמירה של ״טוב, המצב כעת זה לא חזות הכל, זה לא האטופיה המחולטת של הטוב העליון, אבל זה מה יש. אנחנו רוצים שלום ורוצים הרבה דברים, מה שאפשר״, זה התעלמות מהדרישה הפנימית הבלתי פוסקת אל השלמות. אני מאוד מאוד מאוד רחוק מהמדרגה הזאת. מי שמרגיש שהוא שם, משוחרר ממני. אני מאוד לכוד בסבכות והאכזבות הקטנות וכל החלקים השברירים של החיים.


פעם בשנה אנחנו זוכים להיפגש עם הקדושה של תשעה באב, הקדושה המתהפכת. האמת המאוד פשוטה היא שהקדושה הזו היא קבועה וקיימת, היא אינה מתהפכת. אין דבר כזה קדושת שמחה וקדושת עצב. בתשעה באב אנחנו, כל ישראל, פוגשים את הקדושה של השאיפה, השאיפה לשלום. ביום הזה כולנו נכנסים למחנה השלום.


כעת המפגש עם החוסר של השלום בתשעה באב, זה כניסה לגוב האריות, כשיהיה שלום ואורו של העולם יאיר בכל זוהרו, אז זו תהיה שמחה עצומה שאין למעלה ממנה.


המסוגלות של להתרומם לקדושת היום של תשעה באב, אל השאיפה וההשתוקקות האמיתית, כמו בכל קדושת זמן, הרבה מאוד תלוי באיפה אנחנו נמצאים כשנכנסים לקדושה. השאלה אם החיים שלנו כל השנה כולה מכוונים אל קדושת תשעה באב. האם לומדים, מפנימים ומתגדלים לעומתם, או שאנחנו לא נותנים דעתנו בזה ולא עסוקים במגמות המוסריות ולא מפתחים בעצמנו את העדינות, ואז מגיע תשעה באב ורק צמים כי זה מה אמרו לעשות.


מי שכל השנה כולה, עומד בעמדה שלו וסופג ומשתוקק להיות שיריים של כנסת ישראל, כשמגיע תשעה באב, אדם כזה לא יכול לאכול ולשתות ביום הזה, כי לאכול ולשתות זה לחיות וביום הזה אין חיים, מתברר שאין טעם לחיים, כל שכן שלא יכול לעדן את החיים ברחיצה ולפנק אותם בסיכה.


אין טעם להמשיך את החיים בפריה ורביה. הוא לא יכול אפילו להתאחז בעולם בנעילת הסנדל. עד כדי כך. הם חיינו ואורך ימינו של לימוד התורה - אין. כשבית המקדש חרב, כשהזרם האלוקי אינו מאיר, אין טעם לחיים, כל סערות העולם מתגלות ככלום, שום דבר.

מלא המולה וזעם ומשמעות אין – זה כל החיים בתשעה באב.


בתשעה באב, במפגש עם הצער וחסרון השכינה בעולם והמפגש עם תביעה לשאיפה מאפשרים לנו לצפות על שורשי החורבן ושורשי הקלקול. לא צפייה אינטלקטואלית, אלא צפיה על מנת לתקן.


כשישראל הם בין המצרים, כצבי הנלכד בין מיצרי השדה, אויביה של ישראל יכולים להשיגם. כשישראל מקטינים, מגמדים ומצירים את שאיפתם ומפחיתים את ערכם. אנחנו יכולים לדבר על זה כל השנה, אבל בתשעה באב אנחנו יכולים לחוות את זה. לחוות את ייסורי חנק הדורשים את הדרור.


בתקשורת האלקטרונית והכתובה שלנו יש אך ורק נושא אחד ולא שניים, אני מגזים קצת יש בסוף את מזג האויר, גם זה לא זה, ופה ושם יש איזה קוריוזים כמו איזה זקנה שדרס אותה איזה טנק והיא חייה, אבל עיקר החדשות, התרבות והספרות הם עסוקים בנושא אחד בלבד וזה המחיקה של היתרון של עם ישראל.


העמלקיות הרוחנית ששואפת, לא להשמיד, להרוג ולאבד בגוף, יש גם כאלה, האמת היא שהם פחות מסוכנים, אבל עיקר המגמה זה החזרה והחידלון מההכרה של ״אתה בחרתנו״. הניסיון להגביל את עם ישראל ולהגדיר אותו במייצרים מסוימים ולדון אותו באותם אמות מידה כמו כל העמים.


זה לא יעזור, אלף אלפי ספרים יכתבו בזכות הנורמליות, הישראלים החדשים, איפה שלא תלכו, יכתבו ויטיפו וירעילו ויגידו שאין בין ישראל לעמים שום דבר עד המזרח התיכון החדש. זה לא יעזור שום דבר. אבל זה הפן הפשוט שצריך כמובן לשנן ולשים לב שיש לנו היסטוריה אחרת.


כששר החוץ (שמעון פרס) כותב על שאיפתו שיתבטל מן העולם עם ישראל ולא ייזכר שם ישראל עוד, זה כנראה השאיפה והמדיניות וזה מה שנקרא תוכנית אוסלו.


הנחת היסוד של מי שחיבר את ההסכם, זה שאין מקום יותר לעם ישראל ולעמים בכלל להיות בעולם. לפי אנחה זו, אנחנו עוברים לעידן של גלובליזציה שהמשמעות של עמים, מבחינה כלכלית ביטחונית ואף הזהות האישית האינדיבידואלית של האדם המרגיש שייך למשהו לאומי, כל הדברים הללו, בעידן הגלובליזציה עתידים לחלוף מן העולם וממילא גם לא יהיה צורך בצבא ובגבולות בין עם לעם.


ומה עם קריאת ים סוף, מעמד הר סיני, בית המקדש, הנביאים וכו׳, זה משהו שאפשר לטאטא לבור ניקוז בכביש. ״עזוב, זה רק מסבך. מי צריך את זה. אנחנו הולכים לתקן את העולם״.


הדברים הללו גלויים, אלו המצרים הנגלים, אבל אנחנו צריכים לחדור יותר עמוק מזה ולהבין את השאיפה שלנו למתק אלוהי, שאיפה לעשירות רוחנית לא מצומצמת עם פתיחות ויכולת לקלוט את הכל ומה שלמעלה מהכל, בלי צמצום כלפי הזרמים האלוקיים שישנם בעולם.


בשמו של בן אדם יש משהו שרומז על המהות שלו. גם לשם של חג וקדושת זמן יש משמעות. השביל ללמוד על חג עובר דרך הבנת השם שלו, כמו פסח זמן חרותנו. אבל לתשעה באב אין שם ובאמת אי אפשר לסמן אותה בשם, כי הקדושה של תשעה באב היא הלא מוגבלות.


בתשעה באב האדם פתוח עד כלות הנפש לאל חי ולאושר שאין לו גבול. זו השאיפה האמיתית והאמיצה לבניין בית המקדש. אפשר לכתוב ספר, אבל אני לא מתכוון לכתוב, על ההשתוקקות לבניין בית מקדש כשיא של התרבות הפוסט מודרניסטית.


אדם חי מתוך מגמות. כשאין לאדם אתגר, מגמה, תכלית, אז החיים מאבדים את ערכם. ככל שהתכלית והמגמה יהיו נשגבות , נעלות ועשירות יותר, כך איכות החיים הולכת ומתפתחת.


יש בחיים ובספרות ובהגות תזה נפוצה שיש מגמות שלא מצליחים להגיע אליהם, אבל יש מגמות ותכליתות שכן משיגים אותם והחיים מתרוקנים מתוכנם, הן מתגלות כקטנות מאוד. ״זהו? בשביל זה שאפתי? כסף, הנאה״


לפני שיצאתי לצרפת, רציתי ללמוד צרפתית אז קראתי את ״הנסיך הקטן״ ספר ילדים, ויש שם פרק שהוא כל הזמן עסוק בלספור כוכבים כבר 40 שנה. למה אתה סופר כוכבים? כי הם שלי. הספר עשוי בכישרון אירוני מאוד יפה.


שמעתי ברדיו שראיינו את מי שהיה הרבה שנים ראש המפלגה הקומוניסטית. שאלו אותו בעדינות, מה אתה עושה עם כל האכזבה מהתפרקות הקומוניזם? והוא השיב ״מה זאת אומרת, הקומוניזם חי וקיים״. מה לא שמת לב שהקומוניזם מת? ״מה פתאום, זה רק תחילת הדרך״. אבל הרבה אחרים מאוכזבים ורואים את הקומוניזם כאלוהים שנכשל. הם השיגו את המטרה והיא מתפוררת.


בתרבות המודרנית יש מין מחשבה כמה פעמים יכולים, כבר אלפי שנים, להתקדם לאיזה מטרה ואף למסור את הנפש למענה, להשיג אותה ובסוף להתאכזב. אז אין מטרה, אין טעם לחיים, החיים הם סתם. ואז יש אנשים חכמים מאוד שלקחו על עצמם את המלאכה לקעקע את כל היסודות שאדם מעמיד כמגמה ותכלית.


על החדר של הבן שלי, על הדלת, יש פלקט שכתוב בו ״טוב למות בעד האידיאל, אבל כדאי למות לאט כי האידיאלים משתנים, ואולי אתה מת למען האידיאל הלא נכון״. יש לפעמים איזה רצון להשתחרר מהחיפוש המגמתי.


צריך לחיות וללכת לקראת מטרה, כמובן, אבל היא צריכה להיות כזו שמובילה למטרה נעלה ממנה ונעלה ממנה עד בלי סוף ועד שאי אפשר לצמצמה בצורה של מגמה. זה בית המקדש.


הבן דוד שלי (מחולתה) הציע שאולי אפשר להעתיק את בית המקדש לאיזה מקום, למצוא אתר חלופי בשביל שיבנה בשלום. אמרתי זה יבנה שם בשלום.


בניין בית המקדש, עם קירות וחומות מוחשיים, יבנה במקום מאוד מאוד ספציפי ובצורת ארכיטקטורה מאוד מדויקת, אבל יש בבניין המגמה המסוימת הזו מפגש בין הגשמי לרוחני העליון, בין המוגבל והמצומצם האנושי לבין השגב העליון ששום מחשבה ותפיסה לא מסוגלת להקיף.


כשאנחנו מתפללים שבית המקדש יבנה במהרה בימינו, אנחנו מתכוונים שזה לא משהו ערטילאי, אלא נוגע לימינו ולחיינו. לא כפילוסופיה, הזיה או חלום רחוק. יכול להיות שבית המקדש יבנה בעוד אלף שנה, זה לא משנה. ״במהרה בימינו״ – הכוונה שבימינו אין לי חיים מתוך הקשר והדרישה הזו.


איך עם ישראל ששב לארצו הולך ומתכונן לכך? אלפי שנים מנסים לחלוטין להכחיד את ישראל או להסביר את ישראל. לא הצליחו לא בזה ולא בזה. כל הזמן עומדים על הנקודה השומרת על הזהות הלאומי, הזיכרון והגעגוע בשעה שכל עם נורמלי מזמן היה מתבולל ונעלם מן העולם.


אנחנו נמצאים בסדרת חינוך. איך בונים את רבבות עמך בית ישראל לכך? שאלת שהשאלות זוהי שאלת החינוך. נחנך את הדור על יסוד המחנק והקוטן הנוראי של השוואת ישראל לאומות העולם (ברקע- קריאות המואזינים של חברון) שנהיה פתוחים לעולם, שנהיה אירופאים, שנהיה גויים ונטמע במרחב של המזרח התיכון. אין לך צמצום, מכבש לחץ וייסורי חנק למעלה מזה.


אנחנו צריכים לחנך דור שהקשר של יחידיו אל כללו הוא קשר של המהות, של היסוד המוסרי העילאי, העל גבולי שנמצא כמהות החיים של הכלל, כי אם לא כן אז גם הבריאות הלאומית הפשוטה ביותר תעורר את הבוז והלעג של כל עמי תבל בהתפוררותה ונפילתה האיומה של האומה הישראלית.


אצל כל האומות בעולם המבנה הפנימי שלהם, המרכז, הוא חפץ החיים, כמו אצל בעלי חיים והוא מתפתח עם התפתחותה של האומה. בישראל זה לא כך, הצימאון הוא לאל חי, למבוקש מעל כל המבוקשים, מעל כל מה שאפשר להגביל ולצמצם. מה שמעצים אותנו ומחבר את היחידים אל האומה זה החיבור והפחתוח של הנקודה הפנימית.


אם זה לא נעשה ויש מגמתיות אדירה להכניס אותנו לתוך המיצרים אז ברור שהכל מתרסק ואפשר לירות על עיר הבירה ועסקים כרגיל.


שמעתי ברדיו, כשהילרי קלינטון (אז, אשתו של נשיא ארצות הברית) באה לבקר בעיצומם של יריות על שכונת גילה בירושלים ויו״ר הכנסת לקח אותה ברכב משוריין לסיור, היא נשאלה על ידו, מה היה עושה אצלכם הנשיא אם היו יורים על וושינגטון הבירה יום אחרי יום? כנראה, רצה יו״ר הכנסת להתפאר באיפוק הישראלי.


לא שמעתי את התגובה שלה, היא כמעט התעלפה כי מצב כזה לא היה קורה שם, ביום השני כבר הנשיא היה מוחלף.


בתשעה באב, יום אחד בשנה, אנחנו צריכים להתחבר. מי יותר ומי פחות. להיות פטריוטים לאומיים. איך מטפחים את הזיקה הלאומית בישראל? כשמעמידים את הדרישה להיות מחוברים עם האומה במצבה השלם. למה שנשמת האומה אורגת ומה שעתיד להתגלות בפועל בעתיד.


מחנכים דורות לשאיפה מוסרית איתנה. למגמה ולמה שלמעלה ממנה, על ידי המפגש עם האידיאלים ועם יסודות החיים, עם היופי ועם האסתטיקה האלוקית בבית המקדש ואם כל מה שעתיד להשתקף ממנו. אז ישובו ליחיד כוחותיו הנפשיים והרעננים.


הרב אלי הורביץ






Comments


bottom of page