top of page
  • דבי

שתי חוויות מקפיאות - דינה מתארת להוריה בהקלטה מהשנה השנייה ללימודה בישראל

הקלטה משנת הלימודים השנייה במכללה – 1972


למה דבי לא יכולה לישון ביום שישי החופשי במכללה?

כעת זו הפעם השנייה שאני מקליטה לכם, התחלתי קודם, זה לא היה רע אבל האזנתי לה ולא אהבתי, אז אני הולכת לנסות שוב. היום יום שישי, 19 בינואר, השעה בערך 10:30. לשבת אני הולכת להורביץ, אז אולי בדרך לטובי אוכל לשלוח את הקלטת בדואר, אם אסיים את זה.


כעת יום שישי בבוקר, אני קצת כועסת כי יום שישי הוא היום היחיד כאן שאפשר לישון עד מאוחר. יש לנו שיעורים בכל ימות השבוע ובשישי בבוקר אתה פשוט רוצה... אני לא רוצה לישון עד ממש מאוחר, יש לי דברים לעשות, אבל אני לא רוצה לדעת שאני צריכה לקום בשעה מסוימת כדי להיות מוכנה, אבל יום שישי הוא מתי שהאחראית באה לבדוק את החדר, ואי אפשר לדעת מתי היא תבוא והיא מתחילה להתלונן, אז תמיד אנחנו צריכות להיות מוכנות ב-9:00 ויש 37 דירות. רוב הסיכויים שהיא לא תבוא אלינו ראשונות, אבל כמובן, בשתי הפעמים האחרונות היא הגיעה אלינו ראשונות והיא תמשיך לבוא אלינו ראשונות עד שנהיה מוכנות בזמן. אני לא יודעת. היא כל כך מטומטמת.

הלכתי לישון מאוחר אתמול בלילה כי היינו צריכים לנקות את הדירה ועכשיו אני די עייפה. היה לי פשוט שבוע מטורף. חכו עד שתשמעו את השבוע שלי. על זה אני הולכת לספר לכם בקלטת, אבל לפני שאני מספרת לכם את זה, היו עוד כמה דברים שרציתי לספר לכם. קיבלתי את כל הקלטות שלכם. במילים אחרות, קיבלתי את אלה מקליפורניה וקיבלתי את זה ששלחתם לי בדיוק בסביבות השנה החדשה. זה היה נחמד. קיבלתי את זה רק לפני כמה ימים, שלשום אני חושבת. וכן, זה היה נחמד.

אני מקוררת, בגלל זה אני לא מצליחה לישון, אבל אני מרגישה שעכשיו אני חוזרת לעצמי. היא באה! הדבר היחיד הטוב בכך שהיא באה בשעה תשע הוא שהיא נעלמת ב-9:30, אז אני יכולה לחזור לישון. ...


המכתב לבריין, אח של דבי, שהלך לאיבוד

הו, הדבר הכי מצחיק. אתם אומרים שקיבלתם את המכתבים. המכתב ששלחתי לבריין, זה הגיע?! אני לא מאמינה!!! כתבתי מכתב בן 20 עמודים, כתבתי לו ספר ולבסוף אמרתי: ״בסדר, אני הולכת לשלוח את זה בדואר״ ולקחתי את זה איתי ואיבדתי את זה. זה נפל מהספר שלי. זה יכול להיות בכל מקום בירושלים. איבדתי את זה בכל מקום מכאן בבית וגן ועד לקצה הנגדי של העיר. בכל מקום בירושלים זה יכול היה להיות. זה יכול היה להיות במשרד הפנים, זה יכול היה להיות במרכז העיר, זה יכול היה להיות במספר חנויות, במכללה, בכל מקום, אני לא יודעת. זה נעלם.

חשבתי שאם מישהו ימצא אותו, הוא לא ישלח בדואר לאמריקה כי אין עליו חותמת. אפילו לא קיבלתי עדיין חותמת אחת וצריך הרבה יותר מחותמת אחת, צריך אולי שלושה בולים, אז אם מישהו היה ממש נחמד והתכוון להוציא 95 גרוש על בול בשבילי - זה היה נחמד, אבל להוציא שלוש פעמים 95?! לא, לא חשבתי שמישהו יהיה כל כך נחמד. חשבתי שמישהו יקח את זה וישלח לי את זה בחזרה, אבל אף אחד לא עשה את זה, אז חשבתי שאיבדתי את המכתב. תהיתי אם מישהו מצא אותו ונהנה לקרוא אותו, אני לא יודעת.. זה ממש נחמד. היו עליו חותמות? אולי מישהו פשוט תקע את זה בתיבת הדואר. הוא כנראה נפתח בגלל הביטחון. הם פותחים הרבה דואר. כל החבילות שלי שקיבלתי נפתחו מהקופסאות. אני לא יודעת. זה כנראה רק לביטחון. ...


היישרות או הנאיביות במכס

עולים חדשים בישראל מקבלים כמות עצומה של זכויות, במיוחד אם אתה מאמריקה. מקבלים כל כך הרבה זכויות. זה נחמד, אבל האנשים האחרים במדינה מִתרַעֵמים, אז עכשיו מצמצמים את כל הזכויות. לא בצורה דרסטית, לא לגמרי, אבל עושים את זה איפה שהיה גן עדן, עכשיו לא הכל בחינם. המשמעות היא שאם הייתי נרשמת כסטודנטית, היו לי יותר זכויות מאשר כתושבת ארעית. לא היו לי יותר זכויות מעולים חדשים לגמרי, אבל יותר ממישהו שהוא בדרך להפוך לעולה חדש.

בדואר אפשר לשלוח כל דבר – אוכל, קוסמטיקה, מכשירי חשמל, אני חושבת שאפילו סרטים. ולא היה צריך לשלם על זה מכס. על חלק מהדברים היה צריך לשלם מס מופחת, אבל החוק החדש משבוע הבא אומר שצריך לשלם על הכל. החוק החדש בתוקף מהזמן שבו שלחתם את החבילות שלי בדואר או משהו. אני לא יודעת. בכל מקרה, יש מצב שיכולתי לדעת על זה אז, אבל עכשיו זה החוק וצריך לשלם מכס על כל הדברים האלה.

כשקיבלתי את החבילות שלי, עם חלקן לא התקשיתי, חלקם פשוט היו סגורים, אבל היו חבילה אחת או שתיים שהכילו אוכל ומוצרי קוסמטיקה, וכשהלכתי לאסוף אותם, אמרו לי שאני צריכה לשלם 58 פאונד. אמרתי: ״תשכחו מזה, זה מגוחך״. 58 פאונד זה מטורף, זה 58 פאונד, זה המון כסף. זה 15$. הדברים בחבילה לא היו שווים אפילו 15דולר. זה כאילו הייתי משלמת פי שלוש ממה שהוא שווה. זה מטורף. ממש כעסתי עליהם והגשתי ערעור, מה שאומר שהייתי צריכה לחכות עוד, והם היו צריכים להעריך מחדש את החבילה. כתבתי להם ש 58 פאונד מיסים, זה יותר ממה ששווה תכולת החבילה, זה לא הוגן, ושבאמריקה אמרו שלא אצטרך לשלם מכס ובשנה שעברה לא הייתי צריכה לשלם.

בינתיים, הלכתי שוב, חשבתי לנסות את מזלי, אולי אקבל בחור נחמד יותר, באמת חשבתי שהבחור הראשון שאמר שאני צריכה לשלם 58 פאונד – טועה, אז הלכתי לבחור אחר שאמר: ״את צריכה לשלם 11 פאונד״. אז שילמתי. לא שאלתי שום שאלה. לא רציתי לעשות רעש גדול על 11 פאונד. כשעמדתי ללכת משם, אמרתי לו: ״אגב, מה זה..״ כי חשבתי שהבחור השני עשה טעות ורציתי להבין.

אני הולכת לסתום את הפה שלי מעכשיו. אני לעולם לא אגיד כלום שוב. הבחור מסתכל עלי ואומר: ״מה? חכי רגע. את תיירת? חשבתי שאת סטודנטית. תחזרי לכאן.״ הוא הכריח אותי להחזיר ואמר: "את צריכה לשלם 58 פאונד״. כל כך כעסתי. היה לי את זה ביד. ממש כעסתי. זו הייתה טעות כל כך תמימה, כי לא ידעתי שהוא עשה טעות. חשבתי שהבחור הראשון עשה טעות. חשבתי לעצמי שאם אני כבר במכס, אני רק אציץ לראות מה יש בפנים, כדי שאדע מה לעשות.

כשהגשתי את המסמכים של הערעור, הם הורידו את זה מ-50 פאונד ל-20 פאונד, אז אמרתי: ״בסדר. נהדר״. שילמתי 20 פאונד על החבילה הזו ועוד 30 פאונד על חבילה אחרת שהייתי צריכה להוציא מהמכס. זה לא היה שווה את זה. אבל פשוט הייתי מתוסכלת כבר שאני יכולה לקבל בדואר הכל. חוץ מאוכל וקוסמטיקה, אני חושבת שאני יכולה להשיג ללא מכס, אין סיבה שאשלח אי פעם מוצרי קוסמטיקה. בישראל אני חושבת שאני לא יכולה להשיג אוכל ואני לא יכולה להשיג סרט, ואני לא יכולה להשיג מכשירי חשמל, אבל כל דבר אחר שאני יכולה להשיג, כלומר, בגדים, גם חומר וכל מיני דבריםש רק אל תגידו שזה חדש לגמרי ואז אני לא אצטרך לשלם שום דבר. לא אמורה להיות בעיה. אז זה הסיפור עם המכס שלי. בכל מקרה, הכל בסדר ויש לי הכל.


למה דבי לא נרשמה כעולה חדשה כשלמדה במכללה?

אתם בטח תוהים למה אני משלמת כתיירת? למה שלא אחליף מעמד לסטודנטית? ובכן, אם אהיה ״סטודנטית״ עכשיו יהיו לי זכויות נוספות משל ״תיירת״, אבל מה שהולך לקרות זה, שכשאני הופכת למעמד של ״עולה״ ואני לא עובדת, אני מבזבזת את ההטבה שיש לעולים שבמשך שלוש שנים לא צריכים לשלם מס הכנסה.

אם הייתי במעמד ״סטודנטית״ הייתי צריכה לשלם מס הכנסה, לפחות מס הכנסה חלקי. אני חושבת שאפילו הכל. כ״תיירת״ שווה לי עכשיו לא לקבל בדואר דברים שצריך לשלם עליהם מס, ומתישהו יהיה לי את הזמן הנוסף הזה לנצל את ההטבה של פטור ממס הכנסה לעולים חדשים. יש גם יתרון בלהיות ״תייר״. חידשתי את הוויזה, ואחרי השנה הזו אני יכולה לחדש אותו שוב לשנה. אז אין בעיה ואני מסודרת והכל מסודר.


השלג בירושלים והחברה שדבי ליוותה לשדה התעופה

השבוע ירד שלג בירושלים, זה היה השלג הגדול הראשון. אני חושבת שזה היה השלג הראשון שהיה להם כאן, אבל זה היה ממש הרבה שלג. זה יותר שלג ממה שראיתי הרבה זמן, כי בשנה שעברה ירד שלג פעמיים, פעם אחת ירד שלג חצי סנטימטר זה היה השלג הגדול, אבל הפעם באמת ירד שלג. זה היה מהמם. ירדו כחמישה או שישה סנטימטרים לפחות. תלוי איפה היית.

מזג האוויר השנה היה ממש מטורף. הם ממש מודאגים והיו הרבה כשלים ביבול, כי לא ירד גשם. עכשיו חורף ונכנסו לעונת הגשמים ולא ירד גשם והיה ממש קר, ואז התחמם ממש. זה מזג אוויר גרוע ליבול. בסוף השבוע הזה ירד גשם. זה היה נורא מגעיל. ירד גשם כל ליל שבת ושבת. במוצאי שבת לא ישנתי הרבה, לא הצלחתי להירדם, נשארתי ערה וקראתי ספר כל הלילה. הלכתי לישון ב 5:30 בבוקר והייתי צריכה לקום ב-8:00. אז ישנתי שעתיים וחצי ואז ביום שני ג'וי [חברה] הייתה אמורה לחזור לאמריקה. ג'וי המסכנה, סיפרתי לכם, היא הייתה לבד והיא הייתה חולה, אז אמרתי לה שאני אסע איתה לשדה התעופה, כי היא חוזרת לאמריקה, והיא חוזרת לתמיד וזה כזה... היי, אתה לא רוצה ללכת לבד. לא הייתי רוצה ללכת לבד. הייתי מבקשת ממישהו לבוא איתי. אז אמרתי לה שאני אסע איתה לשדה התעופה. היא עוזבת ב 6:00 בבוקר, והיא הייתה צריכה להיות בשדה התעופה 4:30 בבוקר, אז זה אומר שנעזוב את ירושלים 3:30 בבוקר של יום ראשון בלילה, יום שני בבוקר.

אמרתי לה שאני אביא שמיכה כדי שהיא תוכל לישון בשדה התעופה או משהו כזה. זה מה שתכננתי לעשות לפני שהתרסקתי ביום ראשון. אחר כך הייתי אמורה לפגוש את יסול ולהסתובב עם רכבו לכל מיני סידורים. חשבתי שנסתובב ובמקום שהוא יוריד אותי כאן בדירה שלי, הוא יוריד אותי היכן שג'וי שהתה, בדירה של בת דודתה בקרית משה, שכונה אחרת בירושלים. משם המונית ״נשר״ תיקח אותנו לשדה התעופה. תכננתי שבשעה 6:00 בבוקר של יום שני, אחרי שג'וי תעזוב, אקח אוטובוס חזרה ואגיע בזמן לשיעור שלי ביום שני ואחרי זה אלך לישון. זה מה שחשבתי שאעשה.

ביום ראשון ירד גשם, ואחרי השיעור לא התחשק לי להסתובב עם יסול, רק רציתי ללכת לישון. הייתי כל כך עייפה וחזרתי לדירה שלי ופשוט לקחתי כמה שמיכות ויסול חיכה לי, אז נכנסתי איתו לאוטו והוא גם היה מצוברח, אז החלטנו שאנחנו הולכים לעודד אחד את השני. הוא לקח אותי לארוחת ערב. סוף סוף מצאנו את המקום שחיפשנו וזה היה ממש נחמד. האוכל היה טעים. היו לי כרוב, ממולאים, עוף, תפוחי אדמה ומרק. זה היה ממש מזג אוויר גרוע, אבל היה מאוד מאוד נחמד. אז זה היה נחמד והרגשתי טוב יותר.

משם נסענו לבית של אחד מחבריו של יסול והקשבנו לקלטת שלכם, כי הוא עוד לא שמע אותה. יצאנו משם די מאוחר קצת אחרי 23:00, הוא רצה לצפות בטלוויזיה, וזה בסדר כי ג'וי לא ציפתה לי מוקדם. בכל מקרה התכוונתי להגיע מאוחר, כי היינו צריכות להישאר ערות כל הלילה. יצאנו מהבית של החברים של יסול וירד שלג. רק התחיל לרדת שלג, אבל זה היה כבד, באמת ירד שלג. זה היה כל כך יפה. זה היה מאוד מרגש. נכנסנו לאוטו והוא הסיע אותי לדירה של בת דודתה של ג׳וי, אבל לא הצלחתי למצוא את הדירה והלכתי בכל הרחוב עד שסוף סוף מצאתי. שיחקנו קצת בחוץ בשלג, אבל אז ניכנסו וחיכינו לשעה 3:30 שהמונית אמורה לקחת אותנו לשדה התעופה. כשהשעה הגיעה, הסתכלנו החוצה וממש ירד שלג. התקשרנו ל״נשר״ והם אמרו שהם לא באים. הם אמרו: ״אנחנו לא מתכוונים לבוא בגלל השלג״.

ג'וי נעשתה קצת היסטרית והיא לא ידעה מה לעשות. עשינו כל מיני שיחות טלפון וניסינו לחשוב מה לעשות, כי לא יכולנו להגיע לשדה התעופה והיא עמדה לפספס את הטיסה שלה. טיסות ממריאות בתל אביב , אל אף אחד לא יכול היה להיכנס או לצאת מירושלים. אז היא ביטלה את הטיסה שלה. היא הגיעה לאותה שעה בדיוק למחרת.

בינתיים כבר היה בוקר יום שני ולא ישנתי אתמול בלילה. וביום ראשון הסתובבנו ובזבזנו זמן. ואז עד אולי בערך 12:00 בצהריים של יום שני ניסינו לחשוב איך ג׳וי תגיע לשדה התעופה למחרת כשהיא רואה את המצב בכביש? כי זה לא נראה טוב יותר ועדיין ירד שלג. אז בכל זאת זה היה ממש מהמם. כל העיר הייתה, אני אומר לכם, יפה. זה היה לבן. אתם יודעים אומרים ״ירושלים של זהב״, אבל זה היה כמו שמיכה לבנה זה היה כל כך יפה והילדים משתגעים. ילדים ישראלים מעולם לא ראו שלג לפני כן. חלק ראו קצת, אבל לא ככה. הם ממש משתגעים. כולם - זקנות, זקנים, כולם, בכל הרחובות, השליכו כדורי שלג והכינו בובות שלג ובכל מקום שהלכתם משפחות הלכו לטייל. משפחות ישראליות שהולכות לטיולים בשלג עם מטריות זה היה כל כך מצחיק, הרוח מעיפה כל דבר והם נושאים מטריה.

בכל מקרה, הדבר הראשון שנעצר היו האוטובוסים, ולכן אי אפשר היה לנסוע לשום מקום והייתי תקועה בדירת הדודים שלה, לא יכולתי ללכת לשיעור או משהו. התברר שלא היה לנו בית ספר באותו יום, אבל לא ידעתי את זה. בכל מקרה, אז התחלנו לתהות איך ג'וי תגיע לשדה התעופה, כי לא היו אוטובוסים ו״נשר״ עדיין לא חזר לפעול, ולא נסעו מוניות ולא היה לה שום דרך לנסוע. היה רכבת, אבל לא היה דרך להגיע לתחנת הרכבת, כי לא היו אוטובוסים וזה היה רחוק מדי ללכת. לא ידענו מה לעשות. כבר הייתי עייפה. חשבתי: ״פשוט תבטלי את זה שוב ותיסעי למחרת ואז בטוח יהיה לך איך להגיע ולא תצטרכי לדאוג״. ברור שאין עכשיו תחבורה, זה לא התנאים הכי טובים לנהיגה, אז למה לקחת סיכונים. תחכי עוד יום אחד. ג׳וי כבר התקשרה הביתה והם ידעו לא לצפות לה. אז זה מה שחשבתי שהיא תעשה

ג׳וי הייתה מאוד עצבנית והיא אמרה: ״אני רוצה ללכת לתחנה המרכזית, אם אני יכולה״. חשבתי שזה הרעיון הגרוע ביותר. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לצאת החוצה לרחוב, ולא היו לי מגפיים חמות ולא רציתי ללכת. ג'וי לא יכלה לשאת את המזוודות בעצמה, ולכן כשהיא אמרה שהיא הולכת, אמרתי: ״בסדר״. הלכנו לתחנה המרכזית ולא היו אוטובוסים לתל אביב ואין רכבת בתל אביב. והבנתי שעכשיו נחזור הביתה ופשוט נלך לישון, אבל בדיוק אז מונית עצרה ובת דודתה של ג׳וי שאלה את הנהג מונית: ״אתה מוכן לקחת אותנו לשדה התעופה?״ והוא אמר: ״מה פתאום! מה? כמובן שלא. אני לא הולך לנסוע לשם! סיכנתי עכשיו את חיי. את רואה? הלכתי להשיג חלב לילדים ולאשה שלי והם מחכים לי במזג האוויר הקר הזה ואני צריך להביא להם חלב״. אז קרול אומרת: ״כמה אתה רוצה?״ אז הנהג מונית אומר: ״80 פאונד, תיכנסו״.. אז אמרנו: ״מה עם אשתך והילדים?״ הוא השיב: ״אשתי מבינה. ​​היא יודעת מה זה להיות אשתו של נהג מונית״. 80 פאונד זה מאוד זול לנסיעה הלוך ושוב לשלושה אנשים לשדה התעופה. זה באמת. הוא היה יכול לגבות מאיתנו הרבה יותר. אז זה היה הדבר הכי מצחיק שיש לו חלב לאשתו ולילדים והוא לוקח אותנו לשדה התעופה.

ואז כשנסענו, הכבישים היו לא רעים בכלל. אני לא יודעת למה הם הפכו את זה לדבר כזה גדול. כשנכנסנו אמרנו לנהג מונית: ״אתה חייב להיות זהיר ולראות איך אתה נוהג בשלג. צריך הרבה ניסיון עם שלג״. הנהג כל כך כעס עלינו ואמר: "אין לי ניסיון עם שלג?! על מה אתם מדברות? לפני חמש שנים הגעתי לישראל כעולה חדש מגרוזיה ואני יודע מה זה שלג. אתם לא יודעות מה זה שלג. אני יודע מה זה שלג". הו, זה היה הדבר הכי מצחיק. זה היה כל כך מצחיק. הוא היה כזה דמות.

הכבישים היו ריקים ולא רעים בכלל. אני אומרת לכם זה היה יפה. אני כל כך שמחה שהלכנו בסוף כי ככה ג'וי תגיע לשדה התעופה וזה היה כל כך יפה בחוץ. היה חשוך, אבל בכל זאת אפשר היה לראות וכל ההרים מסביב לירושלים היו כולם מכוסים בשלג. זה היה כל כך יפה וזה מראה של פעם בחיים. זה היה ממש נחמד והמונית הייתה חמה, היה חם יותר מהדירה. אז הייתי מרוצה לחלוטין הודיתי שטעיתי. זה הרבה יותר טוב וקל ככה. כל כך טוב, שמחנו שהגענו לשם בסדר. הגענו בערך ב 20:00 בלילה והשארנו את ג'וי שם. לא נשארתי איתה כל הלילה, למרות שהתוכנית המקורית שלי הייתה להישאר, כי לא הייתי בטוחה איך אחזור אי פעם לירושלים אחרי זה, והיא הבינה ואמרה שהיא יכולה להישאר לבד. העיקר שהיא הייתה שם. היינו צריכים לבוא איתה לעזור לה עם המזוודות, כי אסור לה לשאת דברים כבדים.


החוויות בדרך חזרה לירושלים

בדרכנו חזרה לירושלים הנהג מונית אסף איזה גברת זקנה שזה עתה הגיעה מניו יורק ואת בעלה ארנולד ואת חתנה. החתן היה ישראלי והוא אמר לנו בעברית, הוא לא רצה להבהיל אותה, אבל הוא אמר לנו שהוא שמע ברדיו שסוגרים את הכבישים לירושלים. במילים אחרות, אף אחד לא יכול להיכנס לירושלים. הם סגרו את כל התנועה לירושלים בשעה 19:00 ואנחנו צריכים להישאר בתל אביב.

העניין הוא שהם עדיין חסרי ניסיון כאן כשזה מגיע לשלג, זה כל כך מצחיק. הם לא יודעים על זה כלום. הם לא יודעים שכבישים הרבה יותר גרועים בנהיגה כשיורד גשם חזק לפעמים. הם לא עקביים. אם הם סגרו את הכבישים בשביל זה, הכביש היה לגמרי נקי. הם פשוט יודעים שהשלג מסוכן, אז עדיף שיסגרו את הכביש. אני לא יודעת. זה היה די טיפשי, כי זה אפילו לא רחוק.

בכל מקרה, דאגנו והנהג שלנו אמר: ״לא, לא משנה מה, אני אעבור. תשאירו את זה לי, אל תדאגו. נעבור״. אז לא היה אכפת לי. נרדמתי. רק רציתי לחזור לירושלים. ואז כשהגענו קצת לפני ירושלים, למקום שנקרא שער הגיא, עצר אותנו שוטר ואמר: ״אתה לא יכול להמשיך יותר״. אז נהג המונית שלנו התחיל לבכות: ״אבל אני חייב להגיע לירושלים. יש לי חלב לאשתי ולילדים שלי והם מחכים לי והילדים שלי חולים והנה נסעתי כל הדרך כדי לקנות להם חלב ואני צריך לחזור, ועכשיו יש לי תיירים והיא בדיוק באה מאמריקה״. זה היה הדבר הכי מצחיק. ולא, השוטר היה עקשן והוא לא נתן לנו לעבור. ולא היינו היחידים. היה אוטובוס מלא באנשים, ועוד כמה מכוניות, והיו משאיות פתוחות של הצבא מלאות ב-25 חיילים.

והשוטר אמר: ״לא, אני לא נותן לך לעבור״. והיו מכוניות שהגיעו מירושלים והם אמרו לשוטר: ״הכביש לא רע בכלל. זה בסדר לנסוע:, אבל השוטר אמר: ״לא, אני עדיין לא נותן לאף אחד״. אז אמרנו לו: ״תתקשר לירושלים״. השוטר התקשר לירושלים ואמרו לו שהוא יחליט. הוא היה כל כך מגעיל. כולם היו צריכים להגיע לירושלים והוא לא נתן לאף אחד לעבור. התחשק לנו לצאת מהדבר הזה, לחטוף אותו, ואז לעבור. זה היה כל כך מגוחך שהוא לא נותן לנו לעבור.

אז לא היה אכפת לי. בשלב הזה, כששמעתי את זה, רק רציתי להישאר במונית החמה. לא היה אכפת לי, אבל כל מה שידעתי זה, שהדבר האחרון שרציתי לעשות בכל העולם, זה לצאת מהמונית הזו. בחוץ היה גשם שוטף, וקר, וברד, וקפוא, ובאמצע שום מקום, וסוער. ובפנים היה חם ונוח. קארל, בת דודתה של ג׳וי, היא מתרגשת מכל דבר: ״אוי, זה נהדר. זה לא מרגש? זה הדבר הכי גדול. אוי ואבוי, כמה כיף״. היא ממש משוגעת הבחורה הזו. היא יצאה החוצה ושמעה את החיילים במשאית אומרים שגם אם השוטר לא יתן להם לעבור, הם יעברו בכל מקרה, כי הם באו כל הדרך מאני לא יודעת מאיפה, כדי להגיע לירושלים. הם עמדו לעבור. שום דבר לא יכול היה לעצור אותם.

כשקארל שמעה אותם אומרים את זה, גם היא מאוד השתוקקה לחזור לירושלים והיא שאלה אותם אם נוכל לנסוע איתם. החיילים אמרו: ״בטח״. היא חזרה למונית ואמרה לי: ״קדימה, אנחנו נוסעות עם הצבא במשאית״. ואני אמרתי: ״הוי, לא, אני לא רוצה לצאת למשאית הפתוחה הזו, זה קר״. והיא: ״לא, החלטתי שניסע איתם״. ״בסדר״ אמרתי, זה רק חצי שעה ואני אחזור לירושלים. לא ידעתי איך הם עומדים לפרוץ ולהגיע לשם, אבל בסדר.

אז הלכנו לעלות למשאית. זו הייתה מהומה. לבשתי את החצאית הכי צמודה שלי, לא יכולתי להזיז את הרגליים. נאבקתי כדי לטפס במדרגות עם החצאית הזו. בחיים לא יכולתי לעשות את זה. הייתי כל כך נבוכה. חייל אחד לקח זרוע אחת וחייל אחר לקח זרוע אחרת והם החזיקו וגררו אותי לתוך המשאית. הבטן שלי הייתה על הרצפה, נפלתי לתוך המשאית. כולם צחקו. הייתי כל כך נבוכה והיה קר. פשוט התיישבתי עם כל החיילים.

הם רימו את השוטר. הם לא רימו אותו כדי לעבור על הכביש הראשי לירושלים, הם העמידו פנים שהם מסתובבים, אבל אז הם התקדמו קצת ונסעו בדרך אחרת. המשטרה רדפה אחריהם, אבל הם נסעו בדרך אחרת. עכשיו, הדרך שעברנו כדי לחזור לירושלים, אני אומרת לכם.. אני לא צוחקת, זה היה הדבר הכי מפחיד שראיתי אי פעם. הדרך היא רק בהרים. הדרך הסוערת הזו עוברת בצדי ההרים, על ראש ההרים המלאים לגמרי בכלום, מלבד סלע וצוק, מעוקלים. וגם יש מקומות שלא יכולנו אפילו לפנות, היה צריך להיכנס לרוורס כמה פעמים, כדי לעבור את העיקול. הכביש הזה היה כל כך צר. לא ראיתי שום תנועה שם. משוגע מי שנוסע על הכביש הזה כשהוא יכול להשתמש בכביש הראשי, בגלל שצד הדרך היה צוק.

זה היה הדבר הכי מפחיד בכל העולם. זה היה כל כך מלחיץ. ואין להם בישראל צמיגי שלג וזה היה קרח. אמרתי תפילת הדרך לפחות 20,000 פעמים. זה היה כל כך מצחיק. וכולם פחדו. אף אחד לא חשב שאנחנו הולכים להצליח. אף אחד לא ציפה חס ושלום להתרסק או משהו או להתהפך, אבל אף אחד לא חשב שאנחנו הולכים לעשות את זה ונתקענו. לא ידעתי מה לעשות. הייתי עם החיילים האלה באמצע שום מקום בלילה. זה היה כל כך חוויתי.

בכל מקרה, איכשהו, כארבע שעות לאחר מכן, הצלחנו. הגענו לירושלים. אף פעם לא שמחתי כל כך לבוא לירושלים. הם הורידו אותנו באמצע העיר והיינו צריכים ללכת חזרה לקרית משה, המקום שבו גרה קארל. זו היתה חתיכת הליכה והיה קפוא. בכל מקרה, זה היה די מרגש. אה, והחיילים, כמובן, הם ניהלו את הדיון הפוליטי הזה והם כמובן היו צריכים לדבר איתנו על דת כשהם גילו שאנחנו דתיות. ואז היינו צריכים לדבר על עולים ועל רוסים ואני לא יודעת על מה לא דיברנו. זה היה די נחמד.

בכל מקרה, חזרנו ממש מאוחר בלילה של יום שני. אני מניחה שג'וי יצאה בסדר כי היא התכוונה להתקשר אלינו והיא לא התקשרה.

ביום שלישי חזרה לפעול התחבורה הציבורית, אז נסעתי לדירה שלי והלכתי לשיעור אחד, אבל נפלתי מהרגליים כי הייתי כל כך עייפה, כי ביום שני חזרנו מאוד מאוד מאוחר. לא סיפרתי לאף אחד את הסיפור. אף אחד לא יאמין לזה. כשחזרתי לכאן, פשוט ישנתי כל היום וכל הלילה.

זה היה כל כך מרגש. לא תיארתי את זה טוב. אני מאבדת את המגע. רציתי שבאמת תרגישו איך זה. זה באמת היה משהו. עכשיו שזה נגמר אני יכולה לצחוק על זה והכל. איזו חוויה עם המשאית והנהג מונית. אני תוהה אם הוא עבר אי פעם, נהג המונית שלנו. פשוט נטשנו אותו באמצע. אבל אני אומרת לכם, זה היה יפה. כל העיר הייתה כל כך יפה. עכשיו, לעולם לא תדעו בעוד 1,000 שנים שירד פה שלג. חם בחוץ, זה באמת משהו, קשה לדמיין את זה שרק לפני יומיים, הכל היה מכוסה, ממש מכוסה. בבית וגן, לא הייתי פה, אבל זה יותר גבוה כאן, והיה כל כך סוער שהיה כל כך הרבה שלג, זה היה ממש יפה. בכל בית היה איש שלג עם צעיף שלם, וצימוקים וגזר, כי הם כל כך מתרגשים מזה, אז הם בונים בובות שלג או משהו. בכל מקרה, זה היה השבוע המטורף שלי. ואני תוהה, שמעתם על השלג באמריקה? תהיתי אם תשמעו על זה או לא.

בכל מקרה, נתתי לג'וי מכתב לתת לכם. זה לא מכתב כל כך טוב, אבל רק רציתי לנצל את העובדה שהיא תראה אותכם כל כך מהר. נתתי לה כמה תמונות. שכחתי, לא צילמתי כל כך הרבה תמונות כאן, כי מה יש לצלם? בשנה שעברה הכל היה חדש, אז צילמתי הכל, והשנה זה כמו אותו דבר כמו מה שצילמתי בשנה שעברה, אבל צילמתי כמה תמונות במחנה יהודה, איפה שהגברת שלי גרה. אם התמונות יוצאות יפה בפיתוח, תשלחו אותן בחזרה אלי.

הו, הו, אני כל כך המומה לשמוע את זה שדודה לי באה!! אני לא מאמינה. זה ממש ממש נחמד. אז היא לא באה עם דוד סידני, היא באה לבד? היא באה ל40 יום? אם אתם רוצה לשלוח משהו, כרגע אין לי בגדי חורף לשבת. השמלה שהכנתי, אני לא יודעת, היא לא טובה. אין לי כלום. יש לי שמלה אחת מאז שהגעתי לכאן ואני לובשת אותה כל שבוע.


הטיול לסיני

שלום, עכשיו זה הרבה יותר מאוחר. מה שקרה זה שכשסיימתי את כל הקלטת הזו ורציתי לשלוח לכם אותה, רציתיֿ להקשיב לחלק האחרון והשבתי אותו אחורה, ומשהו קרה עם הסוללה ואני לא יודעת מה , אבל הקול שלי נשמע מצמרר. אתם כנראה יכולים לשמוע את זה גם בתחילת הקלטת.

עבר זמן ואני רוצה לספר לכם על הטיול שלנו לסיני. היום יום שלישי, פברואר 5, משהו כזה. ויש לי הרבה עבודה לעשות, אבל חזרנו מהטיול בסיני בשבוע שעבר. היינו שם מיום שני עד חמישי שעבר. סיפרתי לכם על סיני מהטיול לשם בשנה שעברה, היינו בערך באותו מסלול. אין להם כל כך הרבה כבישים, אפשר ללכת בכל כך הרבה דרכים שונות. זה היה פחות או יותר אותו דבר חוץ מזה שבשנה שעברה הלכנו שלושה ימים והשנה הלכנו לארבעה אז היום הנוסף היה שהלכנו אל סנתה קטרינה.

אני חייבת להסביר. דמיינו שאתם יושבים שם כמו משולש עם הנקודות בתחתית. הלכנו מסביב לקצה השמאלי של המשולש, ואז אתה יורד לנקודה בתחתית ואתה מגיע למקום שמקרא שארם א-שייח. בערך במחצית הדרך למטה זה עיר שנקראת רוסה, שם ישנו בלילה הראשון. בפינה השנייה של המשולש, הסימון בצד ימין, זה אילת ובאמצע המשולש, מקישים באמצע, כמו מרכז המשולש, זה נקרא סנתה קתרינה. אני לא כל כך במצב רוח לשבת ולתאר את זה והכל, כי זה כל מה שדיברתי עליו. זה היה ממש יפה. ממש מהמם וצילמתי 1,100 תמונות שאני שולחת מחר, כדי שתוכלו לראות את כולן בקרוב ובאמת תראו כמה מדהים זה היה. ממש ממש יפה. אני אבקש מכם בבקשה לשלוח בחזרה את התמונות בהקדם האפשרי, כדי שאוכל לראות אותן, ואם הן יוצאות טוב בפיתוח, שלחו אותן בחזרה, גם את הפילם, כדי שאוכל לעשות עותקים לאנשים אחרים כי צילמתי הרבה מהחברות והדברים שלי.

אבל בכל מקרה, זה היה מאוד כיף. יצאנו מוקדם מאוד בבוקר וזה היה הרבה נסיעה באוטובוס. טיפסנו על הרים פה ושם, מה שלא יהיה. ישנו שם, נהנינו מאוד. כולנו התכנסנו ושרנו, יש דבר כזה שבכל מקום שאתה הולך אליו אתה חייב לקדש את המקום. איך אנחנו עושים את זה? אנחנו עושים את זה בשירה. אני לא יכולה להסביר את זה. בלילה כולנו ישבנו במעגל ושרנו את שירי המכללה, כדי שנוכל לעשות תקליט עם בערך 10 שירים או משהו. שרנו 170 בנות, שרנו את הפזמון, הרגשתי כמו זמרת או משהו. בכל מקום שאנחנו הולכים, אנחנו חושבים: ״אנחנו נהדרים. חייבים להודות, אנחנו פנטסטיים״. אנחנו לא רק שרים סתם כמה שירים, אנחנו שרים הרמוניות מסובכות וניגונים וכל הדברים האלה, זה ממש טוב.


הקור המקפיא והשינה עם שלדים

אז זה מה שעשינו. ואז, אני לא יודעת, הלכנו לישון וקמנו למחרת, בדרכנו לסנתה קתרינה, שאין להם כביש. הדרך כולה הייתה כמו מילקשייק. הגענו היה שם קפוא. זה היה קפוא. וכל מה שהיה שם זה סלעים ואדמה ושמים כחולים והיה חושך, וחשבנו שנצטרך לישון בחוץ, כי חלק מהתכנון היה שאנחנו הולכים לישון שם בחוץ. אני אומרת לכם, היה קר. היה קפוא. קור מקפיא ורוח כמו חזקה וזה מנזר, זה היה הדבר הכי מפחיד. לפני שיצאנו אמרו לי שיש את החדר הזה במנזר עם גולגולות ו... אני יודעת. זה נכון. הוא לא צחק. הוא אמר לי ששלדים שלמים, מה שהם עושים זה שהם שברו את השלדים כך שיש להם ערימות שונות בחדר. הצווארון, הכתף הימנית עצמות, הקרסול השמאלי, וכל הגולגולות בערימה אחרת. איחס.

בכל מקרה, זה הדבר המפחיד וכל הנזירים נמצאים שם והם אמרו לנו שזה היה מבודד לגמרי. להפתעתנו המיטות שהוכנו לקבוצה של ״אגד תיור״, המדריך שלנו אמר שאנחנו יכולים להשתמש במיטות, יש בו סדינים והכל עליהם. אבל אם אנחנו רוצים להיזהר עם הניקיון שלנו, אז הם מציעים שנישן על הרצפה או על שקי השינה שלנו כי יש פשפשים, או עכברים, או חולדות, או אני לא יודעת. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מקסים זה היה. זה היה כל כך מבאס. והנורה, והרוח שואגת, ויש חתולים בכל מקום, זוחלים פנימה והחוצה, והחלונות לא נשארים סגורים, וזה היה נורא. אז היינו צריכים ללכת לישון מוקדם מאוד כי קמנו בשלוש לפנות בוקר.

הטיפוס לסנתה קתרינה – המסורת שזהו הר סיני

סנתה קתרינה זה הר ממש גבוה, גבוה, ממש גבוה. תראו בתמונות. לפי המסורת הנוצרית, זה הר סיני. לא חושבים שזה באמת יכול להיות, בגלל שאם קוראים בתנ"ך, לא ייתכן שבני ישראל יכלו להגיע לשם תוך שלושה ימים וכל זה. אבל בכל מקרה, במהלך השנים זה הפך למסורת שזה הר סיני. זה כל כך גבוה. קמנו בבוקר, ובארבע כולנו היינו מוכנים לצאת. הו, אני חייבת לומר לכם. ההתרשמות שלי ״טיפוס ושירותים״. היה שירותים אחד בסנתה קתרינה עם שלושה תאים - אחד לגברים, אחד לנשים ואחד ל״ערבים״, אני לא יודעת מה זה אומר. 170 בנות נאלצו להשתמש בשלושה חדרי שירותים.

בכל מקרה, וטיפסנו במעלה ההר הזה בשרשרת אחת ארוכה, היינו צריכים להיות שקטים לגמרי, הרגשתי שאני בצבא או משהו. הייתה כל המערכת הזאת אם מישהו נפגע, איך להגיע לרופא. היה רופא אחד בקצה אחד של הקו ואחד בקצה השני של הקו. טיפסנו, וטיפסנו, וטיפסנו, היה קפוא. היה כל כך קר שלבשתי שמונה שכבות ועדיין היה לי קר. תוך כדי הליכה ראינו את הזריחה, השמים מתבהרים יותר ויותר. אני אומרת לכם הגענו לגן עדן. הלכנו, הלכנו והלכנו. שלוש שעות טיפסנו. זה היה יפייפה. אני לא צריכה להגיד לכם כמה הכל היה מדהים כי אתם תראו בתמונות. לא יכולתי לצלם יותר מדי תמונות כי כשהגענו כבר לנקודה מסוימת, היינו כל כך גבוהים והיה כל כך קר. היה שלג מסביב. היה כל כך קר והרגשתי חסרת נשימה, והרגשתי כל כך עייפה, ופשוט מתתי שפשוט לא היה לי כוח להחזיק את המצלמה שלי.

עד שהגענו לנקודה בראש ההר, רק טיפסנו במדרגות. כמה מהם לא מסודרים. טיפסנו, וטיפסנו, וטיפסנו, והרוח הייתה כל כך חזקה. ממש. הרגשתי שאני עוד מעט נופלת מההר. טובי ואני החזקנו ידיים. כולם החזיקו ידיים כדי שלא ניפול, אבל נפלנו, טיפסנו וזה היה... כמה אנשים קרסו, כמה אנשים לא הצליחו, היה ממש קר. זה היה ממש מעייף. הגענו לפסגה, לא היה סיפוק להגיע לפסגה. קודם כל, היינו ממש בסוף. אז כשהגענו לפסגה, רצינו פשוט ללכת. ״אלוהים, רק רצינו לצאת משם״ והמדריך התחיל לספר לנו כמה שזה אפילו יותר קשה לרדת, וכל זה. אני לא יודעת מה הוא ניסה להוכיח. היה כל כך קר. אפילו לא יכולתי לראות טוב כי העיניים שלי דמעו.

התחלנו לרדת למטה בירידה, לא הלכנו באותה הדרך שבה עלינו למעלה. בירידה ירדנו במדרגות. היו למעלה מ-3,000 מדרגות. כשהגענו לתחתית, אפילו לא יכולתי לעמוד במקום. אני עמדתי ורגלי רעדו. חשבתי שהם הולכים להסתגר. זו הייתה ההרגשה הכי מצחיקה. איכשהו הצלחנו לרדת וירדנו, השעה הייתה קצת אחרי 10:00 בבוקר. בשאר היום בילינו ברכיבה והיינו אמורים להגיע לשארם א-שייח ולבלות שם. בשנה שעברה אמרתי לכם שהגענו לשם אחר הצהריים והלכנו לשחות ושיחקנו בדברים אחרים. אבל מה קרה עכשיו, שלושה אוטובוסים מתוך ארבעה נתקעו בחול. הם שקעו בחול. והיינו צריכים לחכות שנים עד שגרר יבוא ויוציא אותם או משהו. אני לא ממש יודעת מה קרה ולמה, כי הייתי באוטובוס שלא שקע בחול, מה שאומר שאפילו לא היה לנו שום התרגשות, או כיף להיות שקועים בחול עם כל שאר הבנות. היינו תקועים באיזה כביש איפשהו בשום מקום, מחכים לשלושת האוטובוסים האחרים. אבל באמת נהנינו מאוד כי מישהי שהיא קומיקאית עשתה לנו כמו מופע כישרונות. בנות ניגנו בחליל, סיפרו בדיחות, כתבנו דברים, יצאנו החוצה ושרנו והיה ממש כיף.

הגענו לשארם א-שייח בלילה וישנו בזולות הקטנות האלה... ושוב, היה לנו את הקטע של לקדש את המקום ושרנו. זה היה פנטסטי. וישנו בקרוואנים הקטנים האלה, בשנה שעברה ישנו בחוף הים, אבל השנה היו לנו הטריילרים הקטנים האלה דמויי הקרוואן. אבל מהחלון היה לי נוף מושלם של החוף וכל העניין. ונשארתי ערה כל הלילה והסתכלתי מהחלון וראיתי את הזריחה. ראינו את הזריחה וישיבנו על החוף וזה היה ממש יפה. ואז חזרנו הביתה דרך אילת, וכמובן שהיה לנו את הקטע של ״מקדש״ שם, והגענו חזרה לירושלים מאוד מאוחר בלילה.

האמבטיה החמה אצל ההורביצים

השבוע המלא היה כל כך יפה, זה היה פנטסטי. חזרנו מאוד מאוד מאוחר, וטובי ואני החלטנו שנחזור לבית שלה במקום לישון פה, כי רק רצינו לעשות אמבטיה חמה, והנה כל הבנות בדירה חזרו וכולם רבו לאמבטיה. החלטנו שנלך להורביצים ונלך לישון במיטות נוחות ונקיות. הגענו לטובי מאוחר מאוד, בערך ב-12, לא היו מים חמים. הכל היה צירוף מקרים לא מוצלח.

עשיתי אצלם את השבת ואלי בא הביתה. הוא אף פעם לא בא בשבתות. אז היה לי שבת מצוינת, מצוינת, מצוינת, מצוינת וזה היה מאוד פנטסטי.


ההזמנה להורים לבוא לישראל לקיץ

מה שרציתי להגיד לכם זה שחשבתי כבר הרבה זמן, וזה שינוי לגמרי של נושא, אבל יש לי רעיון טוב. אני אפילו לא מדברת איתכם, אמא ואבא. אם מישהו אחר מקשיב לקלטת הזו, דוד סידני, או דודה דוטי, או דוד טדי, או בריין, או סטנלי, כל אחד אחר, זה מה שאני רוצה. אתם לא חושבים שזה יהיה רעיון טוב אם אמא ואבא יבואו לבקר בסביבות הקיץ, או ראש השנה? אתם לא חושבים שזה יהיה הדבר הכי טוב? ואני יודעת שאבא יכול לצאת מהעבודה כי הוא תמיד עושה זאת, ואני חושבת שהוא צריך לחשוב על לבוא לכאן בערך באותה תקופה.

ואני אכתוב לכם על זה יותר מאוחר. ותעשו הזמנות עכשיו ואתם צריכים לבוא כי אתם חייבים לראות את כל המקומות האלה. אני באמת חושבת שזה יהיה דבר נחמד, כי זה הזמן הטוב ביותר עבורכם לבוא, בסוף הקיץ. וכל כך יפה כאן. וההורביצים כבר שולחים לכם הזמנה להיות איתם בראש השנה, ותוכלו ללכת לכל המקומות האלה. אתם כל הזמן אומרים שאתם רוצים לבוא, אז אתם צריכים לבוא כבר ותוכלו לתכנן חופשה ולחשוב בנוגע לזה. אני לא מדברת איתכם, אמא ואבא, אני מדברת עם כולם. אז אם אתם תעבדו מהקצה הזה ואני אעבוד מהקצה השני ואנחנו מתחילים את הקמפיין באופן רשמי עכשיו. אז נגרום להם לבוא. בסדר? אבל אתם צריכים לעבוד ממש קשה, אתם מכירים את אבא, הוא לעולם לא יגיע לעשות את זה, אז תהיו נחרצים לגבי זה ותתחילו לעבוד.

ומה עוד רציתי להגיד לכם? הו, אני ממש מתרגשת מכך שליל מגיעה ואני אבדוק את כל הדברים שכתבתם לי על דוד סידני וכל העסק הזה, וכולם כאן בסדר ויסול בסדר ואני מקווה לראות אתכם די בקרוב אבל יש לי הרבה מבחנים השבוע, והלוואי שהקלטת תסתיים כי אני משתגעת מלבהות בה. אני בטוחה שהקלטת הזו עומדת להיגמר עכשיו, אבל אם אני מתנתקת באמצע, בואו לישראל ותהיו שמחים וד״ש לכולם וזה בערך העניין.

קיבלתי עוד חבילה בדואר היום, אני לא יודעת מה זה. אני מניחה שזה הבגדים שלי ואני שמחה שכבר קיבלתי אותם. אני כבר לא יודעת מה להגיד. זה מגוחך. בסדר, אני חייבת ללכת ללמוד. הקלטת צריכה להסתיים עכשיו. זה חייב להיות עכשיו. ביי.


Comentários


bottom of page