top of page

רוקדת בסלון לצלילי המנגינה ואחר כך מתארת במילים ציוריות את המנגינה. את הנחלים הזורמים, הניצנים...


בכול שנות ילדותי, מאז הייתי בת חמש, דינה לימדה אותי פסנתר.


אהבתי לבוא לבית, אהבתי את הריח, את העציצים המטפסים בכל הבית. את הקול המתנגן שלה. את החיוך, את הפנים הרכות.


כשדינה הייתה רוצה להכיר לי יצירה שאותה אלמד, היא הייתה שמה את הקלטת בטייפ ורוקדת בסלון לצלילי המנגינה.


אחר כך דינה הייתה יושבת ומתארת לי במילים ציוריות את המגינה. את הנחלים הזורמים. הניצנים היוצאים מהאדמה והפרחים הפורחים בכל פינה. את השמיים והים הסוער, הציפורים וההרים הגבוהים. והכל כל כך חי ונושם כשהיא מספרת, בעיניים בורקות ומעט חולמניות.


באחד הימים שהגעתי לשיעור, דינה היתה נסערת ונרגשת מטיול משפחתי שהיא ומשפחתה עשו לירדן. דינה תיארה לי לפרטי פרטים את הטיול, כמו הייתי חברה טובה, ואני כולי בת שמונה. אחר כך דינה לימדה אותי לנגן את השיר ״הסלע האדום״ ו״ללכת שבי אחרייך״.


דינה כל כך אהבה את הארץ. כל הזמן היא האירה את עיניי לזכות שנולדתי כאן. כמו הלכה שבי אחריה, אחרי נופיה ושביליה, דינה האירה את לב כולם להתאהב בה כל בוקר מחדש.



עד היום כשאני שומעת, או מנגנת, את השיר הזה, ישר עולה בי פניה ועיניה הבורקות של דינה והלב המתרגש.


נעמי (בואניש) בר מאיר






bottom of page