top of page
  • צבי

הקפיטול המהודר.. טנקים ברחובות.. המראה, מראה וושינגטון עיר מולדתה, אך האוירה אווירת חברון עיר מגוריה



״עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון״


דברי חיזוק של הרבנית דינה הורביץ הי״ד לבת השרות הלאומי או החיילת


החיים כרגע הם במצב של אי - ודאות. רוחות מלחמה מנשבות בעולם ומי יודע מה ילד יום? ייתכן שעד ששורות אלו ייקראו, הכל ישתנה - נפתחה המתקפה על עיראק או לא? אזרחי ישראל במרחבים מוגנים או מנהלים את חייהם כשיגרה? ניצחון צבאות המערב מהיר וחלק כפי שהובטח לנו, או שהסתבכו העניינים, או שמא בסופו של דבר נמנעה המלחמה?


התקופה היא לא פשוטה וניווט החיים היומיומיים במצב כזה מהווה אתגר מורכב ורציני, קל וחומר שקשה להסתכל לטווח ארוך ולהידבק במטרות רחוקות ולהחליט החלטות של ״לאחר זמן" ("נראה אחרי פורים", "עוד מעט תקופת חגים..", "אחרי כל העסק הזה עם עיראק", וכו').


השבוע שמעתי סיפור שהאיר את עיני. אחת ממכרותי סיפרה שהיא ראתה בטלוויזיה מראה סוריאליסטי ממש. על מסך נראו נופים ממחוז ילדותה ומעיר מולדתה, וושינגטון. היא צפתה בבניין הקפיטול המהודר, בבית הלבן המפורסם, באנדרטה הגבוהה על שם וושינגטון - והכל כל כך מוכר ומעורר נוסטלגיה של "פעם".


אך באותה תמונה, כמו בקולג' לא מוצלח, בלטה נוכחותם של טנקים ברחובות, מסוקי קרב מרחפים בשמיים מעל, והעיר מלאה בחיילים וכוחות הביטחון. למטה במסך רצה הכתובית: ״התראות חמורות על מגה - פיגוע בעיר הבירה... התושבים נתבקשו על ידי הנשיא להכין חדרים אטומים ולאגור מים ומזון... כוחות הביטחון בכושות שיא".


המחשבה שחלפה בראשה הייתה שהמראה, מראה וושינגטון עיר מולדתה, אך האווירה אווירת חברון עיר מגוריה...".


בטלפון לאחיה היא שמעה על הבהלה שאחזה במשפחתו ובכל שכניו. הוא דיבר בהיסטריה על הפחד התהומי שאחז בהם, תחושת חוסר האונים. כולם מתפרק והם מרגישים חסרי ישע וחשופים לכל סכנה. גיסתה, בכתה ממש.


מאין יבוא עזרם? מה קורה בעולם? מי היה מאמין שיגיעו לכך שביטחונם האישי מאוים? מה יהיה? כל רגע הוא סיוט שאין לו תיאור, אין לו קיצבה!


חברתי הקשיבה רב קשב, באמפטיה, אחרי ההזדהות עם בני משפחתה ועידודם בדברי הרגעה וחיזוק, היא חשה תובנה עמוקה. פתאום היא התחילה לצחוק ללא מעצור. קרה כאן משהו בשנתיים וחצי האחרונות, הבינה. כן, גם היא הייתה פעם היסטרית ומבוהלת.


מי היה מאמין שהיא תוכל לחיות במצב כזה אפילו יום אחד? שבוע? אם מישהו היה אומר לה מראש שכך וכך יקרה בשנים הבאות, היא חשבה לעצמה, היא לא הייתה מסוגלת לכך. אבל היא כן! כולנו הסתגלנו ומסוגלים לכך! על מנת כן!


כששמעה את המצוקה שאחזה במשפחתה בחו"ל התחוור לה דבר שלפני כן לא קלטה: פה בארץ ישראל נוצר בנו חוסן לאומי, התגבש בנו עוז פנימי, נחשף בנו רובד עמוק ובטוח שעליו אפשר לסמוך! הוא קיים, אנחנו כאלה - כל אחד ואחד מאיתנו. זאת עובדה, היא שייכת למהות חיינו כאן בארץ ועכשיו בדור מופלא זה.



ואת, בת השרות הלאומי או החיילת, את העושה שנת חסד, או הלומדת במדרשה, או ה"אשרי יושבי ביתך" - גם חייך בתקופה זו הם מרחפים במרחבי אי - הוודאות. מי אני? מה אני? מה ערכי? מה מקומי? מה לעשות בשנה הבאה?


הלחץ גובר - עוד לא הספקת להתרגל למסגרת הנוכחית, את רק מתחילה להרגיש "טוב" כאן, לחוש שוב את העצמי שלך, וכבר את נדחפת להחלטות חדשות ו"גורליות": כיצד להמשיך? לימודים? פסיכומטרי - כן או לא? עוד שנת שרות? היכן? מדרשה? אולי לקחת פסק זמן? לעבוד? לראות עולם? מחשבה רודפת רעותה והתחושה היא של סחרור וחנק. ועוד לא נגענו בשאלות הקשות באמת...


אך זאת עליך לדעת: בכל אחת ואחת מכן יש את אותה נקודה של עוז פנימי שעליה הצביעה חברתי. הדבר נכון בחיי הפרט בדיוק כמו בחיי כלל האומה. ביטויה של אותה נקודה הוא שונה בכל אחת ואחת, וגילויה מגוון ומובדל בין אישה לחברתה. אך על עצם קיומה אין עוררין.


קרה כאן משהו במשך שנות חייך. כן, את היית פעם ילדה קטנה ומבולבלת ותלויה בהערכת אחרים. מי היה מאמין שתוכלי לחיות ב"מצב" כזה של חוסר וודאות, של צורך ליטול אחריות על החיים שלך ולהחליט החלטות? אולי את חוששת שאת לא מסוגלת לכך, אבל את כן! את הסתגלת ומסוגלת לכך!


על מנת כן - מתחוור לך דבר שלפני כן לא קלטת: פה במרוצת הזמן נוצר בך חוסן, התגבש בך עוז פנימי, נחשף בך רובד עמוק ובטוח שעליו אפשר לסמוך! הוא קיים, את כזאת - כל אחת ואחת מכן. זאת עובדה, היא שייכת למהות חייך כאן בארץ ועכשיו בדור מופלא זה.



מילים גורפות וכוללניות, אני יודעת. יש יוצאי - דופן, את אומרת לעצמך, ואת צודקת, אך הכלל הוא בוודאי נכון, ואוסיף הסבר "ודי לחכימא ברמיזא". ביטחוני בקיום אותה שלווה פנימית נובעת גם מהיותך אישה.


בגמרא מובא (ברכות י"ז ע"א): גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיהו ל"ב) ׳נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי׳״.


מן הגמרא אפשר ללמוד שיש שאננות בסיסית ובטחון פנימי באישה המבטיח לה שכר נאה. השאננות הזאת שייכת ליכולת של האישה באופן טבעי לחוש את החיים ולצלול באמצעות בינתה היתרה לעומק משמעותם.


על אחת כמה וכמה הדבר נכון ביחס של האישה אל עצמה - אם היא נותנת לעצמה להאמין ביכולתה להתחבר אל עצמה ולפתח את אותו רובד עמוק שבתוכה שעליו אפשר לסמוך. ואם היא זקוקה לעזרה, ב"ה יש למי לפנות - לאמה, לחברה נאמנה, לדמות נבונה...



ועל הכל נוסיף תפילה לבורא עולם העושה שלום, שיעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל אחד ואחד מאיתנו, ונאמר אמן.

דינה הורביץ
























bottom of page