top of page

ציפורה, איך את מעזה?

הכרתי את דינה בתור אישה, גם מקסימה וגם רגילה. קשה לי לפעמים שכותבים הקדושים. אם דינה היתה כל כך קדושה בטוח שלא הייתי חברה שלה. אני הייתי חברה של דינה רגילה כזאת.


הכרתי אותה לראשונה כשהם באו לביתנו כשגרנו באלון מורה (לסעודה שלישית). אלי דיבר עם אריה בצד ואני ישבתי עם דינה בחדר אחר, אבל שמעתי את אלי מספר לאריה ״אני לא יודע מה לעשות, אשתי כל הזמן מקשיבה למשחקי כדורסל ברדיו וכל מיני דברים כאלה...״


אלי היה כל כך חכם שאני חושבת שהוא אמר את זה בכוונה כדי שאני אשמע ואתיידד איתה. הוא היה פשוט גאון. פעם באמת שיחקנו שתינו כדורסל באיזה קבוצה ודינה היתה גבוה והיא קלעה יותר, אבל אני הייתי יותר זריזה והיא אמרה לי ״ציפורה, איך את מעזה..״ היה ביננו משהו כזה שהיה נחמד.


בפורים תמיד היינו ביחד והתחפושות של הילדים של דינה היו תמיד הכי מדהימות שיכולות להיות. כל כך מושקעות. הם הכינו ותפרו אותם לבד ודינה היתה מאושרת מהילדים שלה והעריצה אותם, אבל גם כעסה עליהם וביקרה אותם.


אני מאוד רוצה לשמור לי את דינה הרגילה שהייתה כמו כל אחת מאיתנו, שמה שעניין אותה זה הילדים שלה וההורים שלה וכל מה שקורה מסביב והחברות ואיך היא נראית שוב ושוב. כמו כולנו.


דינה היתה שילוב מנצח של אישה ובמקביל אדם מרומם כזה שהתעסק עם עם ישראל וגאולת ישראל ותורת ישראל והמצוות.


מצווה אחת, היתה באמת מופלאה בעיניי, ההכנסת אורחים והידידות שהיתה אצל דינה. באו אליהם כל כך הרבה סוגים של אורחים: אנשים זקנים, צעירים, קטנים, בינוניים, מוזרים, בודדים, מאושרים, נורמליים... הכל. כל כך מגוון.. מרוסיה, מאמריקה, מכל מיני.. שאלתי אותה פעם ״איך את יכולה לסבול את זה?״ אז היא אמרה לי ״אני נהנית מזה״. היא פשוט נהנתה מזה. המצווה הזו היתה ממוזגת בה, היא היתה בתוכה.


הידידות עם דינה, בשונה מידידות עם מישהי שיש לה בעיה דומה או שיש לה פתרון לבעיה, אצל דינה זה לא היה ככה. היה בה משהו מאוד מיוחד, היא ידעה להשהות את התשובות האלה, היא ידעה להישאר עם הבעיה והיא ידעה לאפשר לשני, אני חושבת שלא בצורה מודעת, היא ידעה לאפשר לשני להיות עם ההתמודדות. גם לא היה לה פתרונות.


אני חושבת שזה הסוד של הידידות אתה. אני לא יודעת, זה לא היה מנוסח. באופן בסיסי רוב הידידות היא רק בלהיות פשוט ביחד ולשתות קפה ולאפשר את הזמן הזה וזה באמת היה נפלא.


דינה לא אהבה אנשים מאוד מוצלחים. היא לא יכלה לסבול את זה, זה הפריע לה. היא לא יכלה להתקרב למישהו שיודע יותר מידי תשובות, למישהו שהוא כל כך באיזה תחום שהוא. היא אהבה את הקצת חוסר פתרונות.


פעם דינה עשתה איזשהו עבודה בלימודים שלה עם קלידוסקופ שמסובבים ורואים המון צבעים שמשתנים. המון אפשרויות וכל רגע משהו אחר ואי אפשר לדעת. זאת היתה דינה. היה לה המון המון דמיון. יכול להיות שכל החברות היו חלק מהעולם הדמיון האינסופי הזה. היא אמרה לי ״אני יושבת ומדמיינת ומדמיינת״. ממש שקעה בזה. הדמיון הזה גם היה אתגר בשבילה, איך לארגן אותו ואיך הוא מסתדר ומה כל האפשרויות.


השעות שהיה לה הכי כיף בהן זה שעות הלילה המאוחרות. דינה תמיד חגגה בלילה. היא חיכתה שכולם יישנו ואז היא יכלה להיות עם עצמה. עם כל הספרים שהיא אהבה לקרוא (ספרי בילוש).


פעם היינו יחד בסמינריון מוזיקלי וישבו שם המון נשים ושרו יחד ולדינה היו תווים של מלא קולות. בדרך כלל דינה היתה באלט, למרות שהיא קצת אהבה את הסופרן, אבל לא הלך, דינה כל כך נהנתה לשיר שם מהתווים, זה גם אתגר אינטלקטואלי כזה וכשהיא השתלטה עליו היא הייתה מאושרת. דינה אמרה לי ״ציפורה, זה ממש כמו שירת המלאכים״ היא היתה פשוט מאושרת. אני מרגישה שדינה זורמת בנפשי כמנגינת הטוהר.









留言


bottom of page