ציפורה, איך את מעזה?

הכרתי את דינה בתור אישה, גם מקסימה וגם רגילה. קשה לי לפעמים שכותבים הקדושים. אם דינה היתה כל כך קדושה בטוח שלא הייתי חברה שלה. אני הייתי חברה של דינה רגילה כזאת.


הכרתי אותה לראשונה כשהם באו לביתנו כשגרנו באלון מורה (לסעודה שלישית). אלי דיבר עם אריה בצד ואני ישבתי עם דינה בחדר אחר, אבל שמעתי את אלי מספר לאריה ״אני לא יודע מה לעשות, אשתי כל הזמן מקשיבה למשחקי כדורסל ברדיו וכל מיני דברים כאלה...״


אלי היה כל כך חכם שאני חושבת שהוא אמר את זה בכוונה כדי שאני אשמע ואתיידד איתה. הוא היה פשוט גאון. פעם באמת שיחקנו שתינו כדורסל באיזה קבוצה ודינה היתה גבוה והיא קלעה יותר, אבל אני הייתי יותר זריזה והיא אמרה לי ״ציפורה, איך את מעזה..״ היה ביננו משהו כזה שהיה נחמד.


בפורים תמיד היינו ביחד והתחפושות של הילדים של דינה היו תמיד הכי מדהימות שיכולות להיות. כל כך מושקעות. הם הכינו ותפרו אותם לבד ודינה היתה מאושרת מהילדים שלה והעריצה אותם, אבל גם כעסה עליהם וביקרה אותם.


אני מאוד רוצה לשמור לי את דינה הרגילה שהייתה כמו כל אחת מאיתנו, שמה שעניין אותה זה הילדים שלה וההורים שלה וכל מה שקורה מסביב והחברות ואיך היא נראית שוב ושוב. כמו כולנו.


ד