נציגכם במשרד החינוך מבקש להוציא את ״הנפש היהודי״ מ״התקוה״. גם ״עין לציון צופיה״ קצת מיותרת

ב״ה

ד׳ אייר תשנ״ה

לכבוד עפרה ויוני, שלום וברכה,

בדרך לטקס יום הזיכרון בישוב, אשתי היקרה התעקשה לסור לתיבת הדואר לראות אילו חשבונות חדשים קבלנו. והנה - לא חשבונות (על כל פנים לא חשבונות שהורגלנו בהם) אלא מכתב מחולתה. פתחנו, קראנו, ועכשיו יש לי הפסקה בין שעורים ואני יושב לכתוב גם לכם כמה שורות. אחרי לבטים, אמנם, אבל - כן, תשובה מתבקשת.

המכתב היה אמנם קצר, והיה קצת נשמע כמו מכתב פרידה או גירושין (בצירוף הכתבות הנחמדות). אני מקוה מאד שלא! אנחנו, בכל מקרה, תמיד נשמח לבקר אתכם בביתכם (ללגום כוס קפה על אדמת תלל הכבושה או להציץ בכלניות אכסניא החרבה) גם אם לא תכבדו אותנו בביקור בביתנו.

איך שלא יהיה, מאד מאד שמחנו לשמוע מכם, למה? ככה, כי כייף לנו להיות אתכם וכייף לדעת שלפעמים אתם חושבים עלינו גם כשאנחנו רחוקים. ועוד שמחתי שהיה לכם חשוב לטרוח להביע עמדתכם האידיאולוגית בפנינו, גם אם אין היא זהה בדיוק לעמדתנו, וגם אם לא קיוויתם לגרום בכך שננטוש את אמונתנו ואת ביתנו.

בלי להיות גרפולוג או מומחה לאישיות, היה ניכר שהדברים המובעים יוצאים מהלב, וכל מה שיוצא מלב מתוך שכנוע פנימי, מתוך להט אמונה, מתוך אידאליזם - חשוב הוא בעיני.

אמנם לא אוכל להסכים בשום אופן ש״כל מילה מעבר לכתוב בחדשות מיותר...״, בעיני ההיפך הוא הנכון. הפתק הקטן בכתב ידכם שווה בעיני יותר מאלף מאמרים מגמתיים. קורטוב של אמת הפורצת מן המעמקים שוקל יותר מאלף טון דמגוגיה מסוגננת.

ואחרי הקריאה, תהיתי: האם אשיב לכם כגמולכם. האם אשיב כלל. באמת, באמת אינני מסוגל, הרי עולמי הרוחני הרבה פחות ודאי ומוחלט משלכם. עמדתכם הברורה כל כך ללא ספקות ולבטים, כל כך קל להחזיק בה, כל כך מוצק ואיתן. כמה מוצלח בודאי החינוך אצלכם בגדריו הבהירים והחד משמעיים.

לא, אינני מקנא, בדיוק. אני רק מסתפק אם הסערות והטלטלות הרוחניות שעוברות עלי, עלינו, תמצאנה אוזן קשבת. ואע״פ כן. פטור בלא כלום, אי אפשר. וגמרתי אומר לרשום בקיצור כמה הגיגים שחלפו בי בשעה שעמדנו דום, אל מול מערת המכפלה, בשירת ההמנון הלאומי.

נציגכם הנאמן במשרד החינוך מבקש להוציא את ״הנפש היהודי״ מ ״התקוה״. זאת, אמנם, מגמה גלויה ומצומצמת בהיקפה, אבל בכמוס ובגדול מסתתרת מגמה אחרת: להוציא את התקוה מהנפש היהודית.

המגמה הראשונה תוכתר בהצלחה, לפחות לשעה, אצל חלקים גדולים מהאומה הביטוי ״עם נבחר״ מריח מגזענות. מאמץ כביר מרוכז, היום, בטשטוש והכחדה של כל סממן המייחד ומאפיין את האומה הישראלית, בייחודה לעומת שאר עמי תבל.

תרבות חילונית, גויית ביסודה, המוחקת כל זכר של קדושה, של שם ה׳ ותורתו, של ״עם סגולה״, תקום על חורבותיה של התרבות המסורתית העתיקה שאבד עליה כלח. יוותרו בודאי כמה שרידים מהפולקלור היהודי והיודאיקה, תנ״ך כספרות עתיקה משובחת, עם כמה גרגירים של מוסר אוניברסלי מספרי ישעיהו ותהילים. תישאר, כמובן, השפה - בקושי.

הקו המרכזי יהיה הפלורליזם, הומניזם, ליברליזם נוסח אמריקה (ועוד כמה איזמים שעוד לא זכו לתרגום עברי נאות) אומנות וספרות מערבית חקויות (בעברית) והכל מטובל בקורטוב מוסר נוצרי חיוור. לסיכום: תקום בארץ ישראל, אחרי אלפי שנות גלות וסבל, האוטופיה המקווה. מדינונת דמוקרטית חילונית המבטיחה חירויות הפרט ושוויון הזדמנויות. השאיפה העיקרית - רווח כלכלי. מירב האושר למירב בני האדם.

זהו, פחות או יותר, המצע המדיני המשותף של מר״צ - אש״ף. (להבדיל, אצל מר״צ זה באמת. אצל אש״ף זה תחנת ביניים קצרה). במילה אחת: ארה״ב סוג ב׳ (במקרה הטוב). איזה ערכים יתפסו מקום בראש מערכת החינוך? שר החינוך: ״אי שימוש בסמים, שמירה מתאונות דרכים וחינוך ליחסי מין בטוחים״. (ציטוט מראיון ברדיו עם השר רובינשטיין).

במדינה הקסומה הזאת אין צורך בהבחנה בין עם לעם ובין גזע לגזע. ה״נפש יהודי״ תהיה אך למותר ולמעמסה ותעלם מאליה. ואם כבר, גם ״עין לציון צופיה״ קצת מיותרת, כי בינינו (לא לציטוט) מה בין ירושלים ללוס אנג׳לס, בעולם שאין בו נפש יהודי. ולמה לא נוציא את הביטוי המרגיז ההוא - ״עם חופשי״ הרי בשוויון המיוחל יש מקום לכמה עמים חופשיים או אפילו בליל עמים כמו באמריקה.

קנאה גזענית על גבולות העם, פחות מובנת ופחות רציונלית, מדבקות פנטית בגבולות ארץ. בהונג קונג (או בלאס ואגס) של המזרח התיכון תקום אימפריה כלכלית - טכנולוגית רב לאומית עתירת ידע ומשופעת בתרבות עכשווית (פוסט - פוסט מודרנית). מדינת שלום קוסמופוליטית ששמה ______.

אבל, בעצם, מה זה משנה איך קוראים לה? האם זה חלום? אגדה? לא. אם תרצו, אפשר להשלים את הביילינזציה של מדינת ישראל, שתהפך למדינה ״יופית״ (YUPPY) עם בירתה הנצחית ביילינה קפיטולינה.

אם תרצו, אפשר ואפשר להוציא מהתקוה את ה״נפש יהודי הומיה״ לפחות, לשעה. הרי תנועות משיחיות אוטופיניות חסרות בסיס מצליחות מדי פעם, לעלות על הבמה העולמית לרגעי זהר אחדים.

אבל השאלה היא אחרת. המגמה השניה, הגדולה הכמוסה - להוציא את התקוה, או מוטב, האמונה, מה״נפש יהודי הומיה״ האם גם היא תצלח? האם התקוה בת שנות אלפיים, או בעצם האמונה והיחול של קרוב לארבעת אלפים שנה - האם היא תכחד ותעלם?

האם היא תכחד ותעלם, האמונה בישראל כעם ה׳ כצבור אנושי גדול, שענינו ״לשמור את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ כ ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ שביחודו האלוקי חיה תביעה מוסרית רמה ״להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו״.

״וכל זה, דווקא על ידי הכרת היתרון האלוקי שלו ועל ידי נאמנות לעצמיותו היותר שורשי״ (מכתבי הראי״ה קוק)

האם אמנם הקיץ הקץ על אמונה זו? האם הנפש היהודית המתגלגלת מדורי דורות בנבכי ההיסתוריה, עולה ויורדת, משתוקקת ומושפלת, הומה ומתפללת לאביה שבשמים להחזרת שכינתו לציון, לחידוש נבואתו כבימי קדם, לבנין ירושלים והצמחת קרן מלכות בית דוד, לבנין בית המקדש ולהשבת עבודת האצילות העליונה לתוכו (קטעים מתוך התפילה שעם ישראל מתפלל זה אלפי שנים) - האם הנפש הזאת נושמת נשימותיה האחרונות?

האם היא תגנוז את שאיפתה להחיות כל נשמה יהודית - לשחררה ממחנק היובש והקטנות הרוחנית על מנת שתוכל ״לחיות חיים אין סופיים בגבולות הזמן והמקום״ באור המצווה האלוקית? וכל אלה, באמת יתמסמסו אל מול מרקע הטלוויזיה ויטבעו בים השגשוג והשפע המודרני?

השאלות הללו, כפי שאולי ניחשתם, הנן רטוריות. כאן, בחברון, מקום ראשית ההמיה של הנפש היהודית, השאלות הללו, הם אפילו קצת מגוחכות. הברית האלוקית הכרותה בין העם והארץ, שהצמיחה את הנפש היהודית המופלאה הזאת, הטובה ומטיבה, הדורשת טוב באמת לכל האדם - ברית זאת לא פגה ולא הוקלשה במשהו מאז דרכו כאן רגלי אבותינו הראשונים.

קשר החיים בין העם לארצו מנביע היום, כבימי קדם, רצונות כבירים, מלאי עז ומלאי עדינות בעם כולו. והקשר הזה, והרצונות האלה, וכל העליליה העוברת על הארץ הזאת, הנחמדת, המיוסרת, ועל העם הזה המסובך והנפלא, איננו שייך לדור אחד או לסיעה אחת. עמוק עמוק מי ידענו.

וכמה לבטים והיסוסים ותהיות פוקדים כל אזרח מישראל המחפש את דרכו באמת, לפעל ולהתפעל, ליצור ולהזרם בנהר הגועש של תחיית האומה ועצמאותה.

נסחפתי. אני מתנצל. לא בכוונה.

באמת, אין משנתי סדורה. קל יותר, הרבה יותר, בעולם הפשוט של ״בצלם״. בלי ספקות בלי לבטים.

ואני? אני יכול לדבר ולהקשיב, לחקור ולדרוש, בלי סוף. אבל להגיד את תורתי בשעה שאני עומד על רגל אחת (או במאמר אחד או שניים) - למידה זו לא הגעתי.

כתבתם שאינכם יכולים להשלים עם הכיבוש של עם אחר, שאנחנו הנציגים הבולטים בו. אודה ולא אבוש בשעה שדינה (דבי) ואני יצאנו לכבוש עם אחר, לא נועצנו בכם ולא בקשנו השלמתכם. ואם לדייק, גם בנו לא נועצו כשנעשינו הכובשים הארורים, נציגי העוול והדיכוי.

הכתבת החמודה מצהירה שאין צורך לבדוק או לברר, גם בלי זה, ברור לה בעולם הברור שלה, שכל מה שנעשה בשטחים הכבושים על ידי המתנחלים (ימ״ש) ברשע ועוול יסודו. כל בדיקה או מחשבה או התענינות יכולה רק להפריע.

ובכן, לא אפריע את מנוחתה, וגם לא את מנוחתכם, אחי.

אבל מה אומר? בעולם המעורפל והמורכב שלי (של העולם) אני מרשה לעצמי לשאול: אולי, רק אולי, הדברים הם טיפ טיפה, רק טיפה טיפה יותר מורכבים, וטיפ טיפה פחות פשטניים?

על כל פנים, בזה אני עוסק 24 שעות ביום. לא. לא בכיבוש עם אחר, אלא בנסיון להעמיק, בלא משוא פנים, בלא דעות קדומות, ובלא קטנות מוחין בתורה. בתורת ישראל שהיא תורת ה׳ ותורת חיים גם יחד. ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות. והמשימה, משימת המשימות, רבת הצפיות ורבת האכזבות - חינוך, חינוך להתמודדות מוסרית. חינוך לחיפוש בלתי נלאה לערכים, משמעות. חינוך לדרישת צדק ומשפט אמיתיים.

העבודה קשה, לפעמים שוחקת ומתישה, לפעמים מתסכלת ומייאשת - אבל תמיד מציבה שאלות, ספקות, תהיות. איך מגשרים על הפערים והמתחים בין הרצון למימוש עצמי והרצון להשתלב בעשיה הציבורית, בין הצדדים החיוביים והשליליים שבתרבות המודרנית, בין האחווה והשנאה שבעם, ועוד ועוד ועוד.

הדור הצעיר (זה כבר לא אנחנו), הנוער, מלא, מלא חיוניות, מלא צמאון. והטלטלות הלאומיות, הבטחוניות, הפוליטיות והמוסריות, המסעירות את כולנו, המזעזעות כל מיני תפיסות מסורתיות - שני הגורמים הללו, כל אחד לחוד, ובודאי שניהם יחד, לא נותנים מנוח, גם לא לרגע, לקפוא על השמרים.

ANYHOW, אני מוכרח לסיים. אבל אני חייב, חייב להבהיר: ״חוטים שקשרו אותי בעבר הרחוק לשמאל, חוטים של משפחה ישירה או נספחת, חוטים של חינוך משותף ואחוות נעורים - לא נפרמו ולא נמחקו״. לא ״העמדתי קיר חסום ביני לבין ידידי, ששתינו מאותו המעיין הרוחני.״ - פרפרזה מהופכת של הכתבה השניה ששלחתם.

ואני מאד מאד מקווה ש״החברים הקשים והעקרביים״ שלכם כלומר ״המתנחלים״ אנשי ״הכיבוש והדכוי״ האכזרים והמרושעים - לא יביאו אתכם לפירוד הלבבות הנורא שפקד את הכתבת האומללה.

ואיך אסיים?

במאמר עתונאי של משה שמיר או שמואל שניצר? אולי איזה ראיון עם אריק שרון או גאולה כהן? לא. זה לא הסטייל שלי.

אסיר את האבק מעל קטע קטן מספר ה״אורות״ של הראי״ה קוק - קטע שנכתב לפני כשבעים שנה: ״מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל במהלך תחיית האומה. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבא סער ויהפך מהפיכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה׳ ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם.״ (אורות עמ׳ מז׳).

ואסיים באמת בברכת החג, שנזכה כולנו כולנו בעצמאות המיוחלת. יום עצמאות שמח.

באהבה,

אלי ודינה (הכובשים)

בת שבע (המאושרת), צבי (המבועס), נחמה (הסוערת) ושולמית (השלוה)