מהיכן החלטיות בצדקת דרכנו? פיקחו עינכם, הביטו, כאבו! חושבת אנוכי על העולם הקיים למעלה, שוקק רוחניות

שאלת אותי מה קרה לי ואני אומרת שקורה לי הרבה. הרבה סערות חזקות הנושפות לכיוונים שונים בנפשי, ברוחי, בנשמתי, המפריעים לי ללמוד כראוי ולתפקד כהלכה.

כבר דיברנו על זה וחשבנו שזה יעבור אחרי החגים, אך לא!

עצוב לי שאני פה באולפנא, בחברה הזו, לא טוב לי פה. בעצם זו לא ההגדרה המוצלחת, טוב לי, אך הכאב שיש לי בלב מפריע לשמחתי.

הכאב על צורתה של חברתנו, החברה הדתית לאומית, צורם לליבי ומזרים אחריו צלילים צורמים המאפילים את אורה הקיים.

פעמים אין ספור שאלתי את עצמי האם מקומי כאן הוא? אם חברתנו מנסה להתפתח וליד זה, לקיים את מצוות ה׳. הרי היא נכשלת והפתיחות לעולם הרחב, מסיטה אותה מתפקידה להיות עבד של ה׳ וכך איני רוצה להיות. כך לא יהיו ילדי!

אם הגענו למצב כה חמור של צניעות, אם הגענו למצב שבו באולפנא ההולכת בדרכי ה׳, רואים סרטים לא צנועים, אני לא רוצה להיות שותפה לכך.

ליבי צועק! בורח! בוכה! רוצה קרבת אלוקים. לא חומר הרבה, אלא רוח הרבה.

אז מהיכן החלטיות בצדקת דרכנו? פיקחו עינכם, הביטו, כאבו! זה הכאב הפרטי – כללי שלי, כאב אחד מיני רבים.

הכל נראה לי פה כל כך קטן. הכל הבל. מה אנחנו? כשחושבת אנוכי על העולם הקיים למעלה, השוקק חיים וקדושה, שוקק רוחניות וטהרה הקורצים לי כל כך.

מה אני פה? מה שווים אנו? מעפר באנו ולעפר נשוב.

אני מרגישה לבד. אין לי קשר עם אנשים שהיו קרובים לליבי. הבדידות כואבת יותר מכל דבר אחר. את מבינה כעת מה קורה לי?

דמעות מציפות את עיני בכל פעם שאני חושבת על זה. ואני לא מתפקדת. אני לא פה.

פעימות ליבי הולמות בקרבי,

החשיכה מסנוורת, האור נסתר,

נשמתי צועקת בשקט הזה,

שקט מדומה,

מחשבות מעורפלות

בין שמים וארץ

מתעלה במחשבות

אך החומר מנפצני

כנפצת השימשה

מכה בי כגלים

הים הסוער

דינה