יומני היקר, היקר ביותר, אני כל כך רוצה לנסוע לארץ ישראל

קטעי יומן מגיל 14 (1967)

יומני היקר, הייתי מועמדת לנשיאת הכיתה, אבל אני לא רוצה להיות נשיאה. אין לי סלוגן, פוסטרים, כלום!! מה אעשה? בעיה!

יומני היקר, בוא נראה... מה שלומך? בסדר, אה? גם אני במצב רוח טוב. נחש מה? יש לי חתול!!! באמת! קוראים לו רש״י...הדבר היחיד זה, שאני לא יכולה לטפל בו, כי טובי שותפה איתי והוא אצלה. היום הלכתי להתנדב בבית אבות ומשם לשיעור פסנתר.. משם הלכתי לקנות מתנת יום נישואין לאבא ואמא.

יומני היקר, אני לא מאמינה במילה ׳צבוע׳. אין דבר כזה! אדם צריך לעשות מה שהוא מרגיש לנכון, ואם זה לא בדיוק עולה בקנה אחד עם הפרשנות של מישהו אחר, לאותו אדם אחר אין זכות לקרוא לו צבוע. הוא עצמו צבוע בעיני ׳יריבו׳. אז אם כולם שונים, כל אחד הוא צבוע שנוא. הו זה כל כך מטומטם!

יומני היקר, היום 17 בספטמבר - אני בת 14 וחצי!! אני בטח משוגעת או משהו. אני תמיד חושבת אחרת מכולם. זה לא שאני מנסה להשוויץ או משהו, אני באמת חושבת ככה. העניין הוא שהאמונות שלי כל כך שונות משל כולם שזה באמת נראה בלתי אפשרי. אבל, אני באמת מאמינה להם, וכתוצאה מכך כולם חושבים שאני אנטישמית או משהו נורא כזה – אפילו מר יאיר. אני באמת חושבת שזה טיפשי לא לסחור עם גרמניה, וטיפשי להביא את העובדה שהיהודים חיו בישראל לפני 2000 שנה, כטיעון מדוע הם צריכים לקבל את זה עכשיו. אוהבת, דבי.

בהמשך השנה:

יומני היקר, היקר ביותר, אני כל כך רוצה לנסוע לארץ ישראל, אני כל כך רוצה ללכת לכותל המערבי!!! הלוואי שיכולתי. הייתי נותנת הכל!! בלי צחוק, ואין לי אפילו מספיק כסף לארוחת צהריים מחר.

יומן יקר, BOO!!! מה שלומך היום?! הו, אני בסדר תודה לאמא שלי. היום קיבלתי 110 במבחן במדע!!! אהההה! אתה הולך למות - אל תעזוב, זה רציני, אתה בחיים לא תנחש! אני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה!! על שולחנו של דיויד בכיתה כתוב ״אני אוהב את דבי״.