top of page

וממרחק מתגבר בי החפץ, בייחוד למצות את רגענו ביחד. מה שלומכם ילדים חמודים? (גם השאר)

ב״ה


לך היקרה,


רציתי לכתוב מידי פעם בשמירה, או סתם כך בא לי לכתוב, אבל החום משתק את המחשבה. את היד. בקושי אפשר להחזיק את העט. יש קישון כזה. זוכרת?


לכאורה יש לי זמן רב ללמוד, אבל אני מספיק מעט מאוד. קשה להתרכז. ובכל זאת אין לי צער מזה, אני יושב הרבה ומסתכל, וחושב, חולם, מהרהר, מתגעגע, מתגעגע מאוד, לך, לילדים, אבל לא געגועים של דכדוך, להפך, מבושם משהו.


ממרחק, קל יותר לראות את העיקר. את הטוב. את החזק. את השנים שעברו עלינו ביחד ואת אלה שבעזרת השם נמשיך ונחיה ונבנה יחד, כולנו. ומי יודע, אם ירצה ה׳ – כולנו +. הפתרונים לאלוקים. במופלא ממך אל תדרוש.


קראתי דברים שכתבתי בשנים שעברו. חשבונות נפש וכדומה, זה מעניין לאור ה״מודעות״, ממש מאלף. ועם כל זה, אני זהיר. צריך להתקדם באומץ, בלי פחד, מצד אחד, אבל הערתו של ר׳ צבי (טאו) כמה אמת יש בה.


כמה מן הסכנה בסגנון אחד, ומה עוד סגנון של חול. יש בו אמנם תועלת, אבל אם תופסים שיטה זו בבלעדיות, יש בה גם יסודות של הרס ואטימות בפני הארות אחרות, יותר עמוקות.


קראתי מה שכתבתי לעצמי במילואים לפני שנה, לחכות – במובן הריקני – זה מין מוות, חידלון כזה. מחכים עד שתגמר השמירה, עד שיגמרו המילואים, עד שנגמור את הפרק, את שנת הלימודים – בעצם עד שיגמרו החיים.


וגם עכשיו אני חש מאוד את זה, למצות כל רגע, כל פגישה, כל פסוק, כל שיחה.


וממרחק מתגבר בי החפץ, בייחוד למצות את רגענו ביחד, ובוודאי גם לרגעי קושי יש תפקיד, אבל כמה צריך לחוש את המתק של היחד, גם כשמבררים סוגיית הכסף והחינוך וכו׳ וכו׳.


לחכות זה טומאה. לצפות – קודש קודשים.


בעקבות קיצוצים בצוות כאן, נתערערו סדרי החופשות, אף על פי שעל כל פנים הם מרובות מרוב החברים שבתעסוקה, אבל זה יוצר קשיים בחלוקת ה״עוגה״ המצומקת. והיה זה לימוד מאלף לראות איך שכל אחד הגיב, כל אחד בסגנון הילד הקטנצ׳יק שלו, כל כך שקוף.


אל דאגה, יקירתי, לא פסחתי גם על בעלך האוהב, אלא שבכל זאת, גם אם נכשלתי לפי סגנוני, הייתי שנים, כלומר, הייתי אני הקטן המצטער ורוקע ברגליו, וגם הייתי אני העומד מן הצד וצוחק צחוק סלחני על הבלי הילדים שמעוררים רגש כל כך ערני, ויצאתי החוצה לפינה האהובה עלי והשקפתי על בקעת הירדן, על ההרים המצהיבים, הרכים, הכל כך כל כך מוצקים, כל כך טובי לב ורגועים.


ואנחנו הג׳וקים המסוממים מכרכרים אם נצא עוד יום או פחות יום, ורק שלפלוני לא יהיה יותר מאלמוני וכו׳ קשקושי קשקושים.


וההרים והגיאיות בחום הלוהט, היוקד – כמה אלפי שנים, מביטים עלינו בחיוכם הטוב הסַבַאִי, מלטפים אותנו ביד ענוגה: זהו, חמודי, אל תבכה, זה באמת לא סוף העולם.״


לא מחכים, רק קיימים, ואולי מחכים, אולי מצפים, לרגלי מבשר, לשוב הבנים, אבל לא בעצבנות, רק לא בעצבנות, החוסן שקט, בוגר, למצות כל רגע, כל שנה, כל אלף, עד תום.


ולרגע קט, לשבריר של הוויה, הייתי גם אני כמוהם במשהו. כמו בצריפין, אז, קסם מעונג. לא לגמרי, אבל כמעט.


ומתוך כך גם הציפיה לראותך. לא חדלון הם ימי הפרידה, גם אם יארכו, אלא ציפייה קבועה, שקטה, המיה חרישית ההולכת ומתגברת. מלאת ענין. וגם כשנפגש, תהיה זו פגישת מבט, ואומר לאט, לאט, בלי שום צורך בחיפזון מבוהל, המבדיל בין קודש לחול, ועם כל זה – הכל קודש. המבדיל בין טמא לטהור, ועם כל זה – הכל הם מעלות של טהרה, להוציא טהור מטמא, יקר מזולל. שתהיה תשוקה תדיר, ככלה בחופתה.


רציתי להודות לך על הערותיך ביחס לשיחה עם דוב. מאוד מאוד צדקת. ואני מקווה שאין זה מעוות לא יוכל לתקון. על כל פנים אזהר בעתיד. בעזרת השם. בלי נדר.


דרך אגב, אפשר כבר להתקשר אל ר׳ יוסי כרמל. במידה שזה ״הולך״ תעשי את השידוך בין דוב לבינו.


תזכירי לי לצלם את הקישון על עדשות מגע ולשלוח לכרמל. אותו סיפור בידי-בידיוק.


בעצם, כרגע נזכרתי שאין לי שום דרך להעביר את המכתב אליך. נראה.



משהו לילדים.

מה שלומכם ילדים חמודים? (גם השאר)


חם כאן מאוד מאוד. מברז המים הקרים יוצאים מים רותחים ומהברז השני – רק אדים. אפילו הקרח כאן לא מקרר. בכל אופן, לומדים כמה טעימים הם המים. וכמה חשוב הוא הקרח.


אין לי תעסוקה קשה, רק לשמור על המתקן, אבל זו הזדמנות לפגוש אנשים אחרים. יש אחד מתל אביב עם שערות יותר ארוכות משל בת שבע (בקוקו) שמדבר שפה משלו (הוא טוען שזה עברית, וכנראה שכך מדברים בתל אביב). ויש אחד מבוגר מכפר סבא שהגיע רק לפני יומיים והפך להיות הטבח, הוא מבשל ארוחות כמו בחתונה מפוארת.


יש דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, כל מיני, וזה מאוד מאוד נעים ונחמד להיפגש יחד, לשוחח, להתווכח, לסבול מהחום הנורא – ביחד, להרגיש שאנחנו אחים, באמת, לראות את הלב הטוב של כל אחד ואחד – אפילו זה מתל אביב, אפילו כשמדברים מילים לא הכי יפות וכדומה, אפילו שרוצים להקשיב למוסיקה מגעילה (אדם וחוה וכו׳).


מאוד מאוד משעמם לאנשים כאן. אמנם, יש כאן טל הביזיון (טלוויזיה), ואמנם יושבים לפניו הרבה שעות, אבל זה גם משעמם (או אולי הם לא אוהבים רחוב שומשום או משהו). אחד התעורר היום בשעה 11:00 וממש כעס שלא הצליח לישון יותר בשביל להעביר את הזמן.


הם בדרך כלל אוכלים או ישנים, ואם יש להם הרבה מרץ – הם מסתלבטים. בקיצור הם מאוד מאוד מקנאים בי, כי לי יש כל הזמן מה לעשות. ללמוד חומש, או ללמוד גמרא, או לקרוא על תולדות ישראל.


לא שאני תמיד מצליח, כי זה באמת כל כך חם, שאני נוזל והספרים נרטבים ומתקלקלים כאילו שהיו בגשם שוטף, אבל בכל זאת, יודעים שלי לא משעמם אפילו לרגע אחד. ואני מוכרח לאמר שאני קצת מרחם עליהם, כי לספור את הדרות שנשארו עד סוף המילואים זה באמת לא כל כך נעים.


אני מאוד מתגעגע אליכם ואני בטוח שאתם עוזרים לאמא ומנעימים לה את הימים שהיא ״ראש הבית״.


נשיקות לכולם


אבא



Comments


bottom of page