ביאור מעמיק בעניין התשובה שאינה דבר חיצוני, אלא היא שיבה אל הטבע העצמי של האדם, עוד מתברר שבכדי לשוב בתשובה על האדם להאמין בעצמיותו הטהורה.
מתוך החוברת:
היום אוהבים להשתמש בביטויים כמו: "אני צריך להיות מחובר לעצמי", "צריך לזרום עם הנושא" וכדומה. אולם יש לברר איך האדם מתחבר אל עצמו באמת. יש להבין היטב מהי העצמיות שצריך להתחבר אליה, ואיך לא מתבלבלים בהתחברות הזאת.
כשאנחנו אומרים "להתחבר אל העצמיות" אין הכוונה לעשות דברים כפי מה שאני מרגיש ו"בא לי" באותו רגע; עכשיו "בא לי" ואני מרגיש טוב - אז אני לומד תורה חמש דקות, אחר כך "בא לי" לנגן בגיטרה ולהתפלל, אז אני מפסיק ללמוד והולך להתפלל עם הגיטרה. כל רגע "בא לי" משהו אחר. אדם כזה איננו מחובר לעצמיות הפנימית שלו, אלא להיפך, הוא מחובר עם הקפריזות שלו, עם הרבדים השטחיים והרדודים שלו. אין זה קודש, אין זו העצמיות הפנימית של האדם, אלא יצר הרע, אשליה ודמיון.
כדי שהאדם יוכל להקשיב לקול עצמיותו הפנימי, לקול ד' העולה מקרבו פנימה, עליו לעבור דרך ארוכה מאוד של לימוד תורה ושקידה ועבודה עצמית, מתוך התבטלות אל תלמידי חכמים, אל המקורות הנאמנים והנצחיים של האמת האלוקית.
כל עוד אין האמת האלוקית המוחלטת עומדת במרכז החיים והשאיפות של האדם - כוחותיו, רגשותיו ונטיותיו עדיין מגושמים, לא מזוככים, אנוכיים וקטנוניים. במצב כזה אם האדם מקשיב לקול העולה מתוך עצמו, ייתכן שאינו מקשיב לקול עצמיותו הפנימית, העצמית, אלא לקול אחר, לקול נטיותיו הגסות שעדיין לא התיישרו ולא נטהרו.
בראשית דרכו, על האדם להכיר שיש אמת גדולה ונשגבה הרבה יותר ממה שהוא מסוגל להגות ולהשיג, ועליו לבטל את עצמו ולינוק מן התורה ומגדולי ישראל, אולם אסור לו לשכוח את עצמיותו. האדם צריך לזכור שבעבודתו האמונית והמוסרית, בלימוד התורה שלו, הוא אינו לומד דברים חיצוניים לו, אלא הכול מכוון לכך שהתורה הזאת צריכה לפעול עליו וליישר אותו, להוציא אל הפועל ולגלות את האות שלו בתורה, את עצמיותו, את שורש נשמתו.
コメント