צריך גם להדליק את התנור

החיוך של דינה

כששתינו למדנו יחד ב׳מכללה׳ (בבית וגן בירושלים), פעם שאלתי את דינה ״את אף פעם לא כועסת? אף פעם לא קשה לך?״ תמיד היה לדינה חיוך, זה לא היה חיוך של פשטות או רדידות, זה היה חיוך של קבלת הדברים בפרופורציות הנכונות. עבורי זה היה אתגר שליווה אותי ולמדתי ממנו - להיות כמו דינה ולקבל הכול בחיוך ולא בקושי. דינה תמיד הייתה דמות בשבילי.

סיבוכי הריון

לדינה הייתה הבנה וכוח אינסופי בנושא של משפחה גדולה ולהביא ילד לעם ישראל. היה לה רצון ודבקות במטרה, גם כשצריך טיפולים ולשכב ולהישמר, זה היה משהו ממש לא פרופורציונלי, רק מי שליווה אותה ושמע אותה בכוחה האדיר יכל להתרשם. פעמים רבות כשנשים שצריכות טיפולי פוריות או להיות בשמירת הריון שואלות אותי עד כמה צריך להשתדל, תמיד אני מספרת להם על דינה, תמיד.

זה היה מין דבקות במטרה, המילה קושי לא התלוותה בכלל לנושא הזה, זה מעל ומעבר לכל פרופורציה ולכל כוח אנושי, עם הבנה של השליחות הזאת של להיות ׳אם כל חי׳, ממש להעריץ, יותר מאשר להאריך, לא יאומן.

העוגה של דינה

כשלמדנו יחד, שתינו היינו מאורסות באותו זמן והבני זוג שלנו למדו במרכז הרב, אז לא היו פלאפונים ושתינו היינו נעזרות בטלפון הציבורי של המכללה והבני זוג שלנו נעזרו בטלפון הציבורי של ישיבת מרכז הרב. היה צריך להכין כל טלפון מראש ולקבוע ולעמוד ליד הטלפון ולחכות שעות ארוכות. הבעלים שלנו היו מתואמים ואנחנו היינו מתואמות למסור מתי הטלפון הבא.

בערב פורים, לפני שנסעתי הביתה, הכנתי לחתן שלי עוגה למשלוח מנות ומכיוון שדינה נשארה בירושלים ותכננה להגיע לסעודת פורים עם אלי, נתתי לה את העוגה שתשמור עליה ותעביר דרכו לחתן שלי.

דינה גרה אז במכללה בדירה של בנות מח״ל (בנות חוץ לארץ) ושם היתה העוגה. בנות שבאו לדירה וראו עוגה כל כך טובה אכלו אותה. כשדינה הגיעה וגילתה שהעוגה איננה, בצר לה, החלה בשעות המאוחרות של הלילה לאסוף מצרכים, שלא נמצאים בדירת בנות, בכדי לאפות עוגה חדשה, היא אספה אחד לאחד כדי להספיק לאפות את העוגה לסעודה שלמחרת.

דינה הכניסה את העוגה לתנור וחיכתה שהעוגה תאפה, היא לא הלכה לישון, היא חיכתה וחיכתה וחיכתה וחיכתה, אך העוגה לא נאפתה כי היא שכחה להדליק את התנור.

בסוף היא הביאה את העוגה לסעודה, אך מאחר שהיא לא רצתה לצער אותי, היא עשתה קנוניה עם בעלי שלא מספרים שזה לא העוגה שאני הכנתי, רק אחרי החתונה זה נודע לי. מאז זה הפך אצלנו במשפחה לביטוי בכל פעם כאשר אנחנו עושים את כל הדרך במשהו אך לא סוגרים את הפינה האחרונה, אנחנו אומרים ״טוב, צריך גם להדליק את התנור״. גם בחברות ביני לבין דינה השתמשנו בזה על כל מיני דברים שעשינו בהם את ההשתדלות ואולי זה לא הצליח כמו שקיווינו, אמרנו ״טוב, אולי לא הדלקנו את התנור״.

הלימוד הגדול שמלווה אותי מהחברות עם דינה, זה דבר שמעבר למילים ולמחשבות ולשכל, אבל הקניין הגדול שקניתי מדינה זה השמחה שלה והדבקות שלה במטרה בנושא של ילדים.״.

הרבנית אסתר לבנון