הצורך הדחוף ביותר של זמננו הוא חינוך והחינוך מתחיל באברהם אבינו וברוחו השוכנת בחברון

מורשת חברון - דברים שנשא הרב אלי הורביץ הי״ד בהרצאותיו בפני קהילות יהודיות בארצות הברית.

״וה׳ אמר אל אברם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה...

ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון״ (בראשית י״ג)

מדוע צווה אברהם ללכת אל הארץ? מה הייתה משמעות מגוריו בחברון?

אנו מוצאים מחלוקת תלמודית בנוגע לשאלה הראשונה. רבי אלעזר מסביר כי אברהם נדרש להשתלט על ארץ ישראל. ההליכה בשטח הייתה אמצעי רכישה משפטי מחייב. עמיתיו של רבי אלעזר לא מסכימים. לדעתם, ניתן לרכוש רק שביל או מעבר בדרך זו. ארץ ישראל, משכנה הקבוע של אומה, מחייבת אמצעי רכישה אחרים.

אז מה היתה מטרת ההליכה של אברהם? ״קום, התהלך בארץ... זה יעשה שכיבוש הארץ של בניך יהיה נוח״ (גמרא - בבא בתרא דף ק׳).

מה הכוונה של חכמינו באמירה המוצפנת הזו? כיצד יוביל הליכתו של אברהם את כיבוש ארץ ישראל על ידי בני ישראל בשנים הבאות? כמה פרשנויות הובאו.

יש הרואים בכך את הממסד מהקדימות ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל. אברהם נדרש בעצם לתבוע תביעה על הארץ, כדי להתמודד עם כל האשמות עתידיות של כאלה שיאמרו שבני אברהם זרים בארץ, שהם הגיעו לאחרונה לישראל.

אחרים רואים משמעות עמוקה יותר, כדברי חכמינו ״מעשי האבות הם סימן לבנים״. לא רק באופן סמלי, אלא בפועל, יש משמעות עבור חיי האבות והמעשים של האבות עבורנו. השקפה זו רואה בקיומה של ישראל רצף היסטורי - הדורות הראשונים הם האומה בשלב העוברי שלה, הדורות המאוחרים יותר – האומה בשלה לפיתוח זרע זה.

לכן החשיבות של ביסוס הקשר שלנו עם ארץ ישראל מההתחלה.

יש הסבר שלישי, עמוק יותר ומקיף מאלה שכבר ניתנו, הסבר שמפגיש אותנו עם רוחו של אברהם והרוח של חברון. על אדמת חברון פרחו תכונות האופי של אברהם. הוא היה ענק רוחני, אדם שאופיו המוסרי היה ללא תחרות. ביתו היה מקור לחום ותמיכה לכל, לאביונים ולחסרי בית, לעניים בנפש ובגוף.

התורה מתארת ​​את ביקורם של שלושה גברים הנראים לאברהם כעובדי אלילים (ערבים שהאלוהות שלהם הייתה האבק על רגליהם, לא פחות). אברהם, המאמין בה׳ כאל אחד ויחיד, מקבל אותם, לא כאויבים, אלא בכבוד אמיתי, בחסד ואהבה.

כאשר אברהם לומד שה׳ עומד להשמיד את אנשי סדום, הוא שופך את ליבו בתפילה כדי שייחסך מהם.

אמונתו של אברהם אבינו בטוב הטמון באדם אינה יודעת גבולות. אהבתו, טהורה והיא מקיפה ובלתי מוגבלת. ויחד עם אמונתו ואהבתו, רצון עז להביא לאנושות שלום והגשמה.

שום הומניזם פילוסופי אינו יכול להתקרב לעומק הטוב שבוקע מלבו של אברהם, והכוס המלאה שלו בטוב הזה עולה על גדותיה. אברהם אינו מסתפק - אינו יכול להסתפק - בחלקו. הוא אדם יחיד שזמנו יגיע. הוא אדם יחיד שכוחותיו מוגבלים, נפש אחת, לבדה, אינה יכולה להעלות את משפחת האדם.

אינטלקט אחד, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לחלץ את אומות העולם מתוך הבוץ השופע והבורות. שכן האדם הוא חיה חברתית, כפי שצפו הפילוסופים הקדומים. הוא מוצא משמעות בחיים, אפילו בחייו האישיים, בהקשר של ארגונים חברתיים, אתניים, גזעיים, לאומיים וכו׳.

גאולת האדם, מימוש הניצוץ האלוהי שבתוכו, הופעתו של סדר עולמי חדש, רצון טוב לכולם, שלום, שוויון וצדק חברתי, אינם רק חלום צינור אוטופי, אך גם לא הסחורה המשווקת במישורים הפשוטים מדי של פוליטיקאים של ימינו.

אומה חייבת לצאת על פני האדמה, עם נצחי, חדור רוחו המוסרית של אברהם בחברון, ומונחה על ידי המצוות האלוהיות המבטאות את אותה רוח באופן מלא. רצון האלוקים וחזונו של אברהם מתאחדים ביצירת עם ישראל. לא יחיד, או קבוצת יחידים, אלא אומה מבורכת באמונתו של אברהם אבינו.

אומה בין עמים, ייחודית ומובהקת, אך קשורה לאומות, כשם שהלב קשור לגוף.

במילים אחרות: כוח פוליטי וצבאי, כלכלה בריאה, תעשייה פורחת וחקלאות. אנשים גאים, בריאים, מודעים לעצמם, שמחוברים לכל אורך ורוחב אדמתם שהעניק להם ה׳. תכונות אלה הן גופה של עם ישראל המתעורר לחיים כאשר נשמת התורה מונשמת אליו.

האחדות האורגנית הזו של גוף ונפש, תפיח חיים ואור למשפחת האדם. כאן יש לנו את המוסר האולטימטיבי, הציווי האתי העמוק ביותר שניתן להעלות על הדעת. על פי חוק הטבע, או אולי, על פי צו הרצון האלוקי הבלתי נתפס.

ככל שהמטרה גדולה יותר, כך גדלים המכשולים המפריעים להשגתה.

מצווה עלינו שארץ ישראל תהיה נחלתו הריבונית של העם היהודי, שהיא לא תימסר לאומה אחרת או שנשאיר אותה בשממה. רק במצב הזה רוח ישראל תגלה את עצמה במלואה, לטובת וברכת כל האנושות.

אך ארץ ישראל אינה חוזרת לבניה על מגש כסף. בימי קדם ובעידן שלנו, מתעוררים אויבים שלא יעצרו דבר על מנת למנוע התמזגות של אומה וארץ, על מנת להפריע לגשמת האהבה הנצחית בין עם ישראל לארץ ישראל.

הצלחת משימתנו תלויה ב״כיבוש הבנים״. כיבוש פירושו מלחמה. מלחמה פירושה תעוזה וכושר המצאה, ניצחון המנצחים.

ייסורי השכול - פירושו עקשנות ונחישות, צער ודמעות.

פני המלחמה רבים ומגוונים. ההרואי מכה בנו ביראה, אך גם איננו יכולים להתעלם מהכיעור והמושחת. מבחינת עם ישראל, עם המוקדש מעצם טבעו להביא אושר והקלה לאדם, המלחמה לעולם אינה יכולה להיות צורך מתועב, מלחמה זה אף פעם לא מבורך, אף פעם לא קל.

עם זאת, הקושי או הקלות שבה אנו מבינים את הקשר האלוקי שלנו עם ארץ ישראל, אינם מוגדרים מראש. ״כיבוש הבנים״ תלוי בהשקפתם של אותם בנים.

אם אנו, הבנים, רואים את עצמנו רק עם אחד מודרני יותר, הנאבק על קיומנו שלנו, אפילו על חשבון שכנינו, אנו נמצא את ריבונותנו בארץ ישראל (או אולי צריך להגיד: בפלסטין) משימה קשה מאוד.

אנחנו נמצא את עצמנו עושים ״ויתורים״ לפייס את שכנינו ה״מדוכאים״ (או אולי לפייס את מצפוננו המוכה). נקרא לאדמות ארצנו האהובה ״שטחים״ ונכחיש כל חיבה שורשית עמוקה לארצנו.

געגוע הדורות יישכח לנוכח כדאיות פוליטית וכלכלה גלובלית, סדר עולמי חדש עם ישראל חדשה, בתור הונג קונג או לאס וגאס של המזרח התיכון.

מצד שני, אם אנחנו מבינים ש״כיבוש הבנים" הוא המשך ישיר מ״קום, התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ של אברהם. אם נבין שריבונותנו בארץ ישראל נובעת מרוח החסד והאהבה שמילאה את לב האבא הראשון שלנו, אז חזרתנו לישראל תיראה באור אחר לגמרי.

אם אנו מבינים ש - 3,700 שנות קיומנו הלאומי לא נועדו להגיע לשיאה של ארה״ב בדרגה שנייה, אלא להגשים את חלומו של אברהם ואת צו הקב״ה - להיות עם גדול בארץ ישראל וברכה למשפחת האדם, אם כן, ורק אז, נמצא בתוכנו את הכוח והחוכמה למלא את המחויבות האלוהית שלנו.

״קום, התהלך בארץ...״ כדי שכיבושך על ידי בניך יהיה קל. השער להצלחה טמון בליבם ובמוחם של הדור הצעיר.

הצורך הדחוף ביותר של זמננו הוא חינוך - עמוק ומקיף יותר מאי פעם. והחינוך מתחיל באברהם אבינו וברוחו השוכנת בחברון.

הרב אלי הורביץ

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ

אין זו הליכה פיזית בלבד, אלא התנהלות שהיא כל כולה על פי רוחו של אברהם, על פי הרוח המוסרית ונטיית הטוב שלו.

זה מה שעומד ביסוד הצורך להקים ממלכה ישראלית. כוח הלאום הישראלי חייב לנבוע מתוך אותה נטייה טבעית, אותה שאיפה אולטימטיבית, אותה דרישת ד: של אברהם שמובנה הוא החפץ לתקן את העולם ולרומם את האנושות. כדי להוציא אל הפועל את השאיפה האידאלית הזאת צריך ממלכה ישראלית. חז"ל מלמדים אותנו בדבריהם שלא נוכל לכבוש את הארץ אלא רק כאשר נבין שאיננו עם ככל העמים, ושלאומיותנו אינה לאומיות רגילה אלא לאומיות נשגבה שכל עניינה ומגמתה הם להוציא לפועל ולהגשים את נטיית הטוב האברהמית. כאשר הטוב הזה הולך וצומח, הולך ומתפשט והופך להיות תבנית של עם ממשי במציאות. מתוך ״צור חוצבתם״ הרב אלי הורביץ