top of page

הנינוחות והביחד עם אחותי דבי שממלאים אותי בכוחות

תמיד אזכור היום הזה שדבי, אחותי הקטנה, הגיעה לביקור. לא עשינו שום דבר חשוב! פשוט ישבנו במשך היום. בעבר יום מסוג זה היה מלחיץ אותי ונידון אציל כבזבוז זמן. אבל אותו יום שהיינו יחד ולא עשינו כלום, היה הכל.


קמנו מאוחר, ישבנו, לשתות קפה, ישבנו מתחת לעץ ודיברנו, לא זוכר על מה. נסענו למרכז העיר וושינגטון לראות את לילי התינוקת אצל בני דודינו, ואז נסענו דרך הפארק למסעדה הכשרה האחת שיכולנו למצוא ואחר כך בבית ראינו סרט בטלוויזיה הביתית הגדולה שלנו. לא עשינו דבר מלבד להתנהג כשני זוגות שיוצאים יחד.


העולמות שלנו היו כל כך רחוקים זה מזה, ובתחילת הדרך היחסים בינינו היו רחוקים ככל שיכולים להיות יחסים; אז, אתם שואלים, מה היה כל כך מיוחד? שום דבר, אבל הנינוח של הביחד!


ובכל זאת, מה היה כל כך מיוחד? אני לא יודע, אבל אני שואב כוח מדהים מהזיכרון של אותו יום.

בזבוז של זמן? לא. רגע של אחדות והרמוניה. רגע שלוכד את המהות שאני מחפש כשאני בוהה בפנים של אנשים.


רגע בו כל מי שיכול להתחבר אלינו ירגיש טוב יותר.

היום הזה והזיכרונות שאפשר להסתכל עליהם לאחור ופשוט להרגיש טוב.


זיכרון שמאפשר לי לחידוש כוחותי ועוזר לי פשוט להמשיך איתו.

אני מוקיר תודה לדבי שאפשרה לנו לחלוק איתה את היום ההוא ולהיות מסוגלים להפיק ממנו למשך שארית חיינו.


סטנלי וולף



מצגת תמונות של דבי - ניתן לדפדף ימינה ושמאלה על התמונות




bottom of page