היעלבות ההורים מילדיהם - מהניסיון שלי זה יכול לקחת יום שלם ואפילו יותר

אחת מנקודות התורפה שלנו היא שאנו נעלבים מהילדים שלנו. אנחנו אוהבים ומשקיעים ובסוף הילדים אינם מכירים בכל ההשקעה שלנו, ואנחנו נעלבים.

אנחנו בני אדם, אבל כשהילד מדבר אלינו בחוצפה וכדומה, זה לא הזמן להיעלב, זה לא יעזור וזו גם קצת מעילה בתפקיד שלנו כהורים. אנחנו כאן בשבילו, לשמוע אותו, לקבל אותו.

הפגיעה בנו אינה הנושא החשוב עכשיו. להיפך, אני ההורה נמצא כאן בשבילו.

אל תשתמשו בפגיעה שהילד פגע בכם, ככלי מניפולטיבי להשיג מטרות כמו ״תראה איך פגעת באמא, מה עשית?!״. ״אתה יודע שהדברים שאמרת יכולים לגרום לאבא להתקף לב״.

קל מאד להשתמש בכלי הזה ולהשיג תוצאות בטווח הקצר, אבל זהו כלי זול ולא הוגן. הילד אינו מתכוון לפגוע בנו, זו לא המטרה שלו, וכאשר ההורה נפגע – הילד נבהל, נשמטת לו הקרקע מתחת לרגליו.

אפשר בפעם אחרת לשבת ולדבר איתו על כך שלפעמים כשמדברים לא יפה – זה יכול לפגוע וכדומה, אבל לא תוך כדי הדיבור של הילד, לא עכשיו. עכשיו צריך לשמוע את הילד ולקבל אותו.

התפקיד שלנו אינו להיפגע מהילד, אלא לשמוע את הילד ולהבין את מה שהוא באמת מנסה להגיד. להקשיב למה שמעבר למילים ולצורה שבה הוא מדבר.

היסוד הזה נכון לא רק כאשר הילד אומר או עושה דברים שליליים, אלא גם בדברים החיוביים. כאשר אנו שומעים שהילד משבח משהו, שהוא מתלהב ממשהו – עלינו להקשיב ולשים לב ממה הוא מתלהב, גם אם הוא מתלהב משחקן כדורסל מוכשר – עלינו להקשיב לא רק לתוכן ולא רק למילים אלא למה שמאחורי הדברים, למה שמניע את הילד להתלהב. אולי זו שאיפה ליושר, לגבורה, או לכל תכונה טובה אחרת.

מעבר לכך, כאשר הורה נעלב מהילד שלו, לוקח הרבה זמן להשתחרר מזה. אי אפשר להיפגע מהילד ואחרי חמש דקות לשכוח ולעבור לסדר היום.

מהניסיון שלי זה יכול לקחת יום שלם ואפילו יותר.

דינה הורביץ

מתוך ״המִן הסלע הזה״

(מעניין מאיזה מהילדים היא כל כך נעלבה. צבי)