ההתאקלמות של אלי בקיבוץ חולתה

יום בהיר אחד, לפני שנים הרבה, חדר לתוך ההוויה המשפחתית - קיבוצית שלי בן דוד שבתודעתי וזכרוני נקרא "אלנתן". את השם ואת העובדה שהוא קיים זכרתי מהחתונה של אייב ורותי בניו יורק. ההכנה היחידה שאמא שלי עשתה לנו, הילדים, הייתה הודעה קצרה ש"הבן של לאה מצטרף אלינו ".


הצטרפותו הייתה "המובן מאליו" ונדמה היה שהוא חלק ממשפחת כרמלי מאז ומתמיד. בכמה עניינים זה בלט במיוחד - באהבה לעוגות, באהבה לפרחים ולטבע, באהבה למוסיקה, בצחוק ובחוש ההומור.


בעצם אני זוכרת אותו רק בתמונה המשפחתית, בחדר הקטן והנעים שהיה לנו, ולא בתמונה הקיבוצית.