אני נורא אהבתי את דינה, שהייתה חברה של אמא שלי, שני אריאל ז"ל, אבל דווקא אחד מהזכרונות הכי מוקדמים שלי, בכלל, הוא מאלי.
באנו לביתם כמשפחה די חדשה בקריה, ואלי שאל אותי בת כמה אני, עניתי שאני בגן טרום חובה, "באמת?" הוא שאל בפליאה, "חשבתי לפחות בכיתה ב'!"
אני לא יודעת אם אני זוכרת את זה בבירור בגלל גאוות ילדים גבוהים שהתעוררה בי, אבל אני זוכרת את הטון שבו הוא שאל. את החיוך, את הרוך בקולו, שלווה ברוך, המבטא האמריקאי, את ההפתעה שלי מהעניין מלא הכנות שלו בילדים ומגובה העיניים.
אני חושבת שעד שאלי נרצח לא ידעתי שהוא כזה רב רציני, כי הוא לא ממש נכנס לי בראש לטייפקאסט.
על דינה חשבתי, כילדה, שהיא אחת הנשים הכי יפות. החיוך השפוך הענק והאמיתי שלה, חיוך של לב פתוח פתוח, בטח תרם ליופי הזה.
דינה ואמא שלי היו שתיהן מורות באולפנה, שתיהן מורות "בדם". והיו עוד דברים שחיברו ביניהן, המוזיקה, ואולי גם זה ששתיהן לא באו מבתים דתיים והם גם לא היו מהסוג החוזר בתשובה שמפנה עורף לעבר, אלא דווקא לקחו הרבה צבעוניות ויופי ועושר מחשבה אל העולם הדתי שבו בחרו.
הפסנתר והמוזיקה, לדוגמה: אחי נרי התחיל ללמוד פסנתר אצל מורה אחרת בקריה שלא ידעה כ"כ ללמד ילדים ישראלים, ואחרי כמה זמן ההורים העבירו אותו ללמוד אצל דינה, שלימדה אותו פתאום ג'אז והביאה חוברת ביטלס והייתה בגדול המורה הכיפית בתבל.
אחי נרי המשיך לנגן כל השנים ולקראת סוף התיכון, כשכבר למד אצל מורה אחר, הוא עשה קונצרט אינטימי בבית ל-10 אנשים קרובים וכמובן היה לו הכי חשוב שדינה תבוא - והיא באמת הגיעה לגבעת החרסינה יחד עם אלי, ואני זוכרת את הבעת הנרגשות שלה, את ההתפעלות הגלויה מהרמה שהוא הגיעה אליה.
אני זוכרת את דינה רצה במדרגות באולפנה, מחייכת אליי ושואלת מה שלומי באופן שגורם להרגיש הכי חשובה, אפילו שהיא בכלל לא לימדה אותי.
דינה הייתה קרן שמש אמיתית ואישה שקשה לי לשכוח.
חן אריאל
Comments