top of page

דינה מספרת להוריה על המשפחה בתקופה שגרו בפאג״י - 1981

התסכולים השכיחים הכרוכים בהכנת קלטת

היי. עכשיו אני מתוסכלת לגמרי. אני ממש רצינית. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני פשוט... שני דברים. קודם כל, הכנתי לכם כבר את הקלטת הזו, זו הפעם השנייה שאני מכינה את זה. אני עוברת על מה שכבר הכנתי.

דיברתי עם יאסול (יאסול – יוסף שניידר הוא בן דוד של דינה שחי לבדו בישראל לאחר שמשפחתו כולה נספתה בשואה) הבוקר והוא אמר שהוא מכיר מישהו שנוסע לאמריקה היום. הבן של שכן שלו, עוזב היום לאמריקה והוא נוסע למיאמי ביץ'. אז אמרתי, ״נהדר״. ויאסול חשב לבוא בכל מקרה, בדרכו הביתה מהעבודה. אז אמרתי, ״נהדר״. אז הוא יבוא ואני אתן לו את הקלטת ואני אתן לו סרט ואני אתן לו גם תמונות של הילדים. והוא יכול להביא לכם את זה״. אז אני אשלח את הקלטת שהכנתי כבר, הכנתי אותה ביום ראשון. ובאמת, אני כל כך כועסת שאני צריכה לספר לכם את כל הדברים שכבר אמרתי.


והלכתי להקשיב לזה קצת. רק רציתי להיזכר. ומשהו לא בסדר עם הקלטת. זה היה חזק ואז רך ואז חזק ואז רך. ולא הצלחת להבין מה אני אומרת. ואני לא מבינה את זה, כי בזמן שהקלטתי את הקלטת, כשהקלטתי אותה, אני האזנתי לה. כלומר, מדי פעם השמעתי את זה וזה היה בסדר. אני מקווה שעכשיו זה בסדר. אני הולכת לבדוק את זה בעוד דקה. זו הסיבה הראשונה שאני מתוסכלת כי מאוחר יותר חשבתי שהכל מוכן. עכשיו אני צריכה להתחיל הכל מחדש ושם היו לי הילדים דיברו ובת שבע ניגנה בשבילכם בפסנתר. ודיברנו איתכם, ונחמה אמרה כמה דברים, ועכשיו אני לא יודעת אם אקבל את זה כל כך טוב שוב. אוי, אני ממש כועסת.

במיוחד כשתחזרו גם מהעבודה, אני לא יודעת אם תקבלו... אני אשתדל מאוד. והדבר השני הוא הקלטת הזאת שאמרתי לכם ששלחתי לכם. אז נתתי את זה למישהו שהתכוון לתת את זה למישהו שנוסע לאמריקה. ונתתי את זה, אני לא זוכרת, לפני חודש או אפילו יותר אולי. זה היה לפני ראש השנה, אני חושבת. אני חושבת שזה היה לפני ראש השנה. נתתי לו את הקלטת ונתתי לו את השנה טובה שבת שבע וצבי הכינו לכם, שעבדו עליה מאוד קשה. ובת שבע כתבה את זה באנגלית במיוחד. ונתתי להם את זה. ובגלל זה אמרתי שהייתם צריכים לקבל את הקלטת עד עכשיו. ובגלל זה לא הצלחתי להבין למה לא קיבלתם את זה. כי נתתי את זה למישהו כדי לתת למישהו שנוסע לאמריקה.

ועכשיו, היא החזירה לי את זה לפני כמה ימים. היא אמרה שהיא שכחה או שהיא לא ראתה את האדם. ואז היא שכחה שיש לה את זה. ואז היא עברה על הדברים שלה והיא ראתה שיש לה את זה. והיא הרגישה ממש רע. היא תשלח את זה בדואר, אבל היא חשבה שאולי אני מכירה מישהו שהולך. אז עכשיו אתם מקבלים שתי קלטות. כלומר, זה בתנאי שאסיים את זה. ואני אכתוב מכתב הסבר פלוס סרט פלוס סרט קולנוע. בנוסף יש תפקיד של סרט בתצלומים שכולם נעשים, אבל אלי לא הוציא אותו מהמצלמה ואני לא בטוחה שאני יודעת איך. אז אני לא יודעת. אני מקווה שאסתדר. אני אצליח. יש ספר שסטנלי קנה לנו על צילום שמסביר את כל הדברים האלה. אז אני חושבת שאבין את זה איכשהו.

והדבר השלישי שאני כועסת עליו הוא שניקיתי את הבית הבוקר והכל היה נקי. והרדמתי את נחמה, וישבתי ושתיתי כוס תה. אכלתי קצת ארוחת בוקר. ואז באתי וחשבתי שיש לי זמן לעשות הרבה דברים. לא חשבתי שאני הולכת להכין לכם קלטת עכשיו. בדיוק הכנתי לכם קלטת אתמול, שלשום. אבל פשוט התיישבתי ל... התכוונתי לאסוף הכל במעטפה עבור יאסול. והתיישבתי ואז ראיתי שהקלטת הייתה מפוקפקת. ואת הקלטת השנייה, גם השמעתי והייתה גם בעיה עם זה. אני לא יודעת. הקסטות הזולות האלה, אין לי מזל איתן.

באחד מהם, זה היה כאילו הסרט התהפך. אז שמעת את הקול שלי, אבל הכל היה זבל. לא הצלחת להבין מה אני אומרת. הכל היה לאחור או מבפנים החוצה. אז עבדתי 45 דקות, ניסיתי לתקן את זה. אבל כמובן, חמש דקות אחרי שהתיישבתי וראיתי שהולכת להיות לי הרבה עבודה עכשיו, שאצטרך לתקן את הקלטת הזו ואני אצטרך... ומאוד התעצבנתי שאני לא מצליחה לתקן את זה, אבל אני חשבתי שסדרתי את זה, ואז כששמעתי שהקלטת שהכנתי שלשום לא עובדת, ממש התעצבנתי. אז עכשיו אמרתי, בסדר, כל הבוקר שלי הולך לזה.

נחמה התעוררה חצי שעה אחרי שהנחתי אותה. והיא רק ישנה שעתיים, לפני ששמעת אותה ברקע, החזרתי אותה לישון. היא מאוד עייפה. בטח יוצאות לה שיניים או משהו. אתמול בלילה, היא החזיקה אותנו ערים חצי מהלילה. היא התעוררה ממש מוקדם הבוקר ואני יודעת שהיא מותשת. היא נראית נורא. היא מאוד קטנטנה. אז הנחתי אותה עכשיו והיא בכתה בערך 10 דקות. עכשיו היא שקטה, אבל אני לא יודע אם היא ישנה או לא.

אז זה ה... סליחה, הנה היא בוכה שוב. יכול להיות שאני אצטרך להחזיק אותה ואז היא לא תהיה חמודה, כי היא ממש עייפה ויש לה שיניים. ועכשיו אני הולכת לבדוק את הקלטת הזו. אני הולכת להשמיע את זה ואז אמשיך. אז חכו רגע. בסדר. בינתיים הכל טוב. אבל מצד שני גם ביום ראשון, כשהכנתי את הקלטת, זה היה בסדר כשהכנתי אותה. אז אני מקווה שזה יהיה בסדר. אני עושה כמיטב יכולתי. בכל מקרה.

בסדר. אז עכשיו אני אנסה לחשוב מה אמרתי לכם: כשהכנתי את הקלטת ביום ראשון, הילדים היו בבית מבית הספר, הכנו אותה ביחד. זה היה נחמד מאוד. נחמה ישנה וצבי לא היה בבית. זה היינו רק אני ובת שבע. אז הכנו את הקלטת ביחד והסברתי לכם למה היא בבית. אז אני אספר לכם הכל שוב.


דלקת כבד מדבקת מאוד

לפני שבועיים, זה יותר משבועיים. מה שקרה זה שלבת שבע הייתה דלקת כבד. הפטיטיס היא מחלה של הכבד. זה נשמע כמו דבר נורא, אבל זה וירוס והוא נפוץ מאוד בישראל. וזה נפוץ מאוד בעונה זו של השנה. ואין לזה תרופות. זה פשוט צריך לעבור. לארי (אח של אלי) היה את זה לפני כמה שנים וזה היה לו נורא. מבוגרים, זו מחלה נוראית. זה כמו מונונוקלאוזיס. אתה תקוע עם זה חצי שנה. וזה לגמרי, לגמרי מרוקן אותך. כשלארי היה את זה. אני זוכרת שהוא היה חולה שבוע. בהתחלה אתה מרגיש חולה כאילו יש לך שפעת או משהו. אתה מרגיש חולה ויש לך חום. ואז במשך יותר משישה חודשים, הוא פשוט לא יכול היה לזוז. הוא היה פשוט חסר אונים. הוא ישן, אני לא יודעת, 15 שעות ביממה. והוא פשוט לא הצליח לעמוד בקצב העבודה שהוא היה צריך לעשות. היה לו מאוד מאוד קשה. ויש לי גם חברה עכשיו שיש לה את זה. היא קיבלה את זה בדיוק לקראת חג השבועות. אז זה כמו לפני ארבעה חודשים. והיא רצתה לחזור לעבודה. היא מורה. אז אחרי חופשת הקיץ היא חזרה לעבודה ואז היא נאלצה להמריא. היא פשוט לא יכלה להתמודד. היא לא יכלה לעשות את זה.

כֵּן. היא מרגישה טוב יותר עכשיו, אבל זו מחלה איומה למבוגרים. אבל אצל ילדים זה כלום. יש להם את זה והם מתגברים על זה מהר מאוד. ואז הם מחוסנים. הם מחוזקים ומחוסנים לשארית חייהם, במיוחד לישראלים זה גם הרבה פחות גרוע מהאמריקאים, כמו ארי שנחשב אמריקאי והחברה הזו שלי אמריקאית. ואני מכירה עוד שני אנשים, אמריקאים, שהיה להם ממש קשה. אבל מבוגרים ישראלים שמקבלים את זה, לא כל כך חולים על זה. זה הרבה פחות. זה בערך שלושה שבועות וזה עובר. והם אומרים שהסיבה היא שמבוגרים, שהאמריקאים לא נחשפים בכלל. החיידק הזה, הוא לא קיים באמריקה או משהו. אז הם לא נחשפים לזה וכשהם מגיעים לכאן זה ממש פוגע בהם ופוגע בהם חזק, ואילו הישראלים בדרך זו או אחרת, נחשפים. זה במחזור הדם שלהם, בערך כמו דרך הצבא או דרך בית הספר או בילדותם, לעתים קרובות היה להם את זה וההורים שלהם אפילו לא ידעו. כדי שתהיה להם הרבה יותר חסינות. ואם הם אכן תופסים את זה, זה מקרה קל מאוד.

אז ככה זה היה עם בת שבע. תודה לאל. זה היה ממש... הרקע של הסיפור הוא שלאדרת היה את זה. אדרת קיבלה את זה שבועיים לפני חתונתו של דוד. טובי חשבה שיש לה וירוס בבטן והיא התלוננה על כאב בטן והייתה לה בחילה והיא הקיאה. וטובי לקחה אותה לרופא והרופא אמר שזה נראה כמו וירוס בקיבה. והיא שמרה בביתה יומיים, ואז היא שלחה אותה חזרה לבית הספר, אבל היא ראתה שאדרת לא בסדר. היא לא נראתה טוב. היא לא פעלה נכון.

ואז היא נראתה קצת צהובה. ואז היא אמרה ששם... ״אין לי שלשול יותר, אבל זה מצחיק, יש לי שלשול בשתן. השתן שלי חום, בדיוק כמו שלשול״. אז זה סימן בטוח של הפטיטיס הוא שתן מאוד מאוד כהה. אז טובי שמע את זה והיא נראתה די צהובה. אז היא לקחה אותה חזרה לרופא והם עשו בדיקה והייתה לה דלקת כבד. אז היא הייתה חולה עם זה שבוע לפני שהם הבינו שזה דלקת כבד. ואז, היא הייתה בהסגר כי זה מדבק והמשפחה של טובי, כולם הגיעו לזריקות. יש סיכוי שאתה מקבל גמא גלובולין. זו לא זריקה האוסרת על הפטיטיס, אבל זו זריקה שמגבירה מאוד את ההתנגדות שלך.

וכך בדרך כלל זה יעיל, כי זה מאוד מדבק וזה מדבק על ידי שימוש באותם חדרי אמבטיה ושימוש באותם כלים. ובתוך משפחה, אם אתה לא יודע, אתה לא נזהר. אז כולם מאוד חשופים. אז כולם קיבלו את הזריקה הזו. והבעיה הגדולה הייתה אם היא תוכל ללכת לחתונה או לא, וזה יהיה נורא. היא הייתה נמחצת לגמרי. זו הייתה טרגדיה נוראה ונוראה. אז יום החתונה... וכך טובי עשתה בדיקת דם עבור לא נשמע, אבל לוקח להם שבוע וחצי להגיע לתוצאות. אז זה טיפשי. אתה מחכה שבוע וחצי ואתה מקבל תוצאות והתוצאות הן, הו, הן לא מאותן תוצאות בזמן שלקחת את זה.

אז זה היה ממש טיפשי ואלה היו נסיבות מקלות מאוד. אז אבא של טובי אמר שכאן אתה משתמש בד״ר שיר. הוא הרופא שהלכת אליו בהר הצופים, זוכרת? הוא בחור נפלא וזו באמת נסיבות מקלות. אז התקשרו אליו ביום ראשון, יום החתונה. וַיֹּאמֶר: ״הביאו אותה מיד״. והם הביאו את אדרת והוא בדק אותה והסימפטומים שלה נעלמו. ובמקום עשה בדיקת דם וכעבור שעתיים התקשר לטובי ונתן לה את התוצאות. והוא אמר שהיא 100% בסדר. אז אדרת יכלה ללכת לחתונה, שהייתה מאוד מאוד נחמדה. זה היה נפלא. זה היה מאוד נחמד מצידו. וזה היה נפלא ש... אז היה לה מקרה קל מאוד, כנראה.

וכששמעתי שהיא חייבת, אז אפילו ניסיתי לחשוב אם בת שבע בכלל נחשפה, אבל הם לא, כי הם לא באמת שיחקו איתה. ובת שבע לומדת באותו בית ספר כמוה. אבל אם הייתי שומעת למישהי בכיתה של בת שבע היה את זה, אני לא חושבת שהייתי רצה לתת לה הזדמנות. והם מציעים לתת זריקה למשפחה הקרובה, אלא אם המשפחה תמיד נמצאת בבית, אבל כל מי שהיא אי פעם שיחקה איתו לא אומר שהם צריכים לקבל זריקה. אז לא זרקתי לילדים שלי. וכעבור כשבועיים היא הייתה חולה. היה לו חום גבוה וכאב לה הבטן והיא הקיאה. וטובי אמרה, ״אה-הו, זה נשמע בדיוק כמו אדרת״.

והייתי מאוד... כל הזמן אמרתי, ״היא לא נראת צהובה? היא לא נראת צהובה?״ והוא לא, הוא היה בסדר. אחרי יומיים-שלושה הוא היה בסדר. הוא היה למעלה. ואני מניח שזה לא היה רע. וכל כך דאגתי שאנחנו הולכים ל... היינו אמורים ללכת לבקר חברים מאוד טובים שלנו. פגשת אותם. דבורה ומיכאל (שור). הוריה של דבורה, הם ממדינת וושינגטון, ללא אורגון. והם היו כאן והם דיברו כל כך הרבה זמן ו... בכל מקרה, הם חיים עכשיו באלון שבות זה בדרך לחברון. ולא היינו שם. לא היינו בבית שלהם והיינו... כי היא עובדת ואני עובדת ואלי עובד והוא עובד. אז היה מאוד קשה לרכז את לוחות הזמנים שלנו. ובלי להשתמש באוטובוסים, צריך לתכנן לזה חצי יום.

אז סוף סוף בסוכות, התכוונו ללכת. אבל כשראיתי שהיא חולה, למרות שהוא נראה קצת יותר טוב, לא רציתי ללכת כי חשבתי שאולי יש לו דלקת כבד והיא בהריון ולא רציתי את האחריות. הייתי כל כך בטוחה שהוא תפס את זה. ואז הרגשתי טיפשה כעבור יומיים כשהתברר שהוא בסדר. אז שבועיים אחר כך כשבת שבע חלתה, זה אפילו לא עלה בדעתי. אפילו לא... זה אפילו לא נכנס לי לראש. יום אחד היא חזרה מבית הספר והיא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. ואמרתי, אוקיי, אז תישארי בבית. והיא שיחקה זמן מה. ואז באותו לילה היא אמרה שהיא מרגישה נורא. כואב לה הגרון. והאוזן שלה כואבת ויש לה חום. אז אמרתי, ״הו, בטח יש לך דלקת, אולי דלקת אוזניים או דלקת גרון״.

אז למחרת היא הלכה לרופא והרופא אמר שהוא לא רואה שום זיהום, זה בטח וירוס. והיא עשתה זאת. היא הרגישה הרבה יותר טוב למחרת כבר. לא היה לה חום והיא שיחקה. אז שמרתי אותה בבית. ולמחרת אחרי זה היה שבת והיא נשארה בבית והייתה בסדר. אז ביום ראשון שלחתי אותה לבית הספר והיא לא נראתה טוב, אבל חשבתי שהיא הסוף של הנגיף. יום או יומיים של להיות חלש. אבל לא רצה שהיא תחמיץ את בית הספר ולא היה לה חום במשך יומיים. אז שלחתי אותה. ואז ביום ראשון בלילה, כשהיא ישנה, ​​נכנסתי לחדר לבדוק והיה לה חום. אז למרות שהיא לא התלוננה על כלום, השארתי אותה בבית ביום שני. אבל היא הייתה בסדר יום שני. היא שיחקה עם כל החברים שלה. אז ביום שלישי שלחתי אותה לבית הספר ורביעי.

והיא התלוננה שכואבת לה הבטן והיא התלוננה שהיא לא נראית טוב, אבל שלחתי אותה בכל זאת. ואז שלישי ורביעי, רביעי, היא חזרה הביתה מבית הספר והיא נראתה נורא. היא נכנסה בדלת, היא זרקה את התיק שלה על הרצפה, והיא השליכה את עצמה על הרצפה וצרחה. הייתי מבועת. הייתי כמו, ״בת שבע , מה הקטע?״ והיא פשוט, היא לא יכלה לדבר. היא פשוט הייתה... היא הייתה מכורבלת מכאבים והיא צרחה והיא התחילה להקיא ולא היה לה מה להקיא. היא פשוט הייתה... זה היה נורא. היא לא נראתה צהובה, היא נראתה אפור ירקרק. לא היה לה צבע בכלל. ולא נשמע סגור ביום רביעי אחר הצהריים. עדיין חשבתי שזה לא עלה בדעתי דלקת כבד. חשבתי שהנגיף עבר לה לבטן.

ניסיתי לתת לה תה והיא לא רצתה כלום. והיא פשוט שכבה שם כל היום. היא הרגישה קצת יותר טוב. למחרת בבוקר, שוב, היא הייתה איומה. היא הרגישה כל כך חולה. היא המשיכה להקיא והיא המשיכה לצרוח מכאבים והיו לה התכווצויות נוראיות. ורציתי לקחת אותה לרופא, אבל לא הצלחתי, היא הייתה כל כך חלשה. ולכן לא הצלחתי להוציא אותה מהמיטה. אתה מנסה להגיע מוקדם כי אתה צריך לחכות כל כך הרבה זמן. לבסוף, בשעה 10:30, הכרחתי אותה. הלבשתי אותה ונשאתי אותה כמעט לאורך כל הדרך. והייתי חייבת לא גם נהנה. וזה בערך 10 דקות הליכה. והיא באמת, היא הייתה כל כך... היא כל כך רצתה רק לשכב, היא הייתה כל כך חלשה.

והגענו לרופא בשעה 10:30, סוף סוף. סוף סוף הגיע לשם. אז האחות אומרת, ״אוי, אני מאוד מצטערת. הגעת מאוחר מדי. זה פתוח עד 11:00״. השעה הייתה 10:30. היא אמרה, ״למה אתה מתכוון כשבאים בשעה כזו? זה מאוחר מדי. אני לא יכולה לתת לך מספר לרופא. אני לא יכולה. זה מאוחר מדי עכשיו״. אז אמרתי, ״רגע, רק רגע. רציתי לבוא מוקדם, אבל היא הקיאה כל הבוקר. לא הצלחתי לגרום לה אפילו לשבת הרבה פחות ללכת כאן. והכרחתי אותה עכשיו, אבל התכוונתי לבוא מוקדם יותר״. אז האחות הייתה על הכדור. היא אמרה, ״רגע, רגע, רגע. רק רגע. איפה היא?״ והיא העיפה מבט אחד בבת שבע , היא נתנה לי כוס. היא אמרה, ״לך תבקש ממנה להכין שתן בכוס״. והחזרתי אותו. זה היה חום. זה היה חום. היה כל כך חשוך. והם אמרו, ״כן. זו הפטיטיס״.

אז זה לא היה חד משמעי. זה לא היה מדעי. הם עשו מבחן נייר לקמוס. יש להם את הדברים האלה, לקחת את השתן והם... זה לא מדעי, אבל הם... והיא הרגישה את הבטן שלה. היא אמרה, ״כן. זה כמו..״. והם נתנו לי לראות את הרופא. וזו הייתה הפטיטיס, הוא אמר. והם אמרו שהיא צריכה להיות בבית לשלושה שבועות וכולנו היינו צריכים לקבל זריקות. בת שבע קיבלה את הזריקה מיד. ואז זו הייתה ביורוקרטיה שלמה למה לא יכולתי לקבל את הזריקה כי הייתי צריכה לעבור דרך הרופא שלי ולא דרך רופא הילדים. והרופא שלי לא בבניין הזה, הוא היה בבית ספר אחר והוא לא היה שם.

אז קיבלתי את הזריקה בשבילו, לראות אותו, אבל הוא לא היה איתי. אז אני אצטרך לחזור איתו לשם, בחזרה לקופת חולים לקבל את הזריקה שלו ולקבל פתק למרשם מהרופא שלנו וללכת ללא נשמע ולקנות שם את הזריקות ואז לחזור לשם.

אלי ואני יכולנו לקבל את הזריקות שלנו. זה היה מאוד מסובך. אמרתי לבת שבע אם היא תוהה אי פעם מה פירוש המילה בירוקרטיה... אז הסברתי לה, זו דוגמה טובה. אבל לפחות נחמה קיבלה את הזריקות שלה. ובאותו אחר הצהריים... הו, היה לי יום כל כך קשה באותו היום. בת שבע אפילו לא יכלה ללכת הביתה. אפילו אצל הרופא, היא פשוט הייתה שוכבת על הרצפה. היא הייתה עומדת ואז היא רק הייתה צריכה להתיישב על הרצפה. היא הייתה כל כך חלשה.

אז כשחזרנו הביתה, לקחנו אוטובוס כדי לתקן את זה. רציתי לקחת מונית הביתה, אבל לא הצלחתי לתפוס מונית. ופשוט שנאתי לחכות לזה. למרות שזה כל כך קרוב. סוף סוף הגענו הביתה והיא פשוט הלכה לישון ונחמה הלכה לישון. ואז אותו אחר הצהריים... וזה היה מאוחר מדי ללכת לרופא שלי, כי השעה הייתה כבר אחרי 11:00. ובאותו אחר הצהריים, כשנחמה התעוררה מהתנומה שלה, הלכתי ללכת מהר לשתות תה, לקחת לה זריקות ולחמה היה חום גבוה מאוד. אז היא התעוררה עם חום. אז חשבתי, ״אוי לא״. פחדתי שגם היא קיבלה דלקת כבד. ככה זה מתחיל, עם חום גבוה. אבל הייתי צריך ללכת כי הם כל הזמן אמרו שהדבר הכי חשוב זה לקבל את הזריקה באותו היום. בהקדם האפשרי, הם הדגישו זאת שוב ושוב.

ואני ממש פחדתי כי נחשפתי מאוד לבת שבע כל השבוע הזה שהיא הייתה חולה לפני שנישקתי אותה והחזקתי אותה. ואני תמיד מסיימת את השאריות של כולם. אני תמיד אוכלת את השאריות שלה. וזה מועבר באוכל ובשירותים. ויש לנו כאן רק שירותים אחד. ואני מנקה את חדרי האמבטיה, אבל לא אחרי כל פעם שמישהו משתמש בזה. אז היינו מאוד חשופים ודאגתי שכולנו נקבל את הזריקות. והייתי צריכה ללכת, אבל בת שבע הייתה חולה. לא רציתי להשאיר אותה לבד

ונחמה הייתה חולה. ואף אחד לא היה מוכן להתקרב לבית שלי, כי זה היה דלקת כבד מדבקת. הייתי תקועה. לא ידעתי מה לעשות. לבסוף, הייתי נואשת. התקשרתי לטובי ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזוב את הבנות שלה בבקשה לבוא כי הן קיבלו את הזריקות בחודש הקודם. אז היא עלתה והיא נשארה עם הילדים שלי ואני הלכתי וקיבלתי את הסרום לזריקות. ואז באותו לילה קיבלנו את בני הדודים של אלי, גייל וברוך, הם חיים... הבת של פרידה, גייל היא אחות וברוך, בעלה, הוא רופא. והם גרים קרוב. אז הם היו מאוד נחמדים. הם הגיעו ביום חמישי בערב. הם באו והם נתנו לכולנו זריקות. ערב חברותי נחמד מאוד. והיום ההוא היה יום ההולדת של סטיב. כך חגגנו את יום ההולדת של סטיב. אז מאז... אז, בת שבע חשה בחילה במשך כמה ימים. ואז היא כבר הייתה הרבה יותר טובה. בשבוע שלאחר מכן, היא הייתה הרבה יותר טובה. ואני כמובן שמרתי אותה בבית מבית הספר. היא הייתה בבית כל יום.

ואחרי שבוע, אחרי שבועיים, הכל ביחד, כמו יום אחרי שבועיים עם המחלה, נראה היה שהיא בסדר. היא כבר לא נראתה צהובה והשתן שלה כבר לא היה כהה. היא נראתה ממש בסדר. אז הלכתי למבחן. הרופא אמר: ״לא, אני לא אתן לך לעשות את הבדיקה עוד שבוע. לא יכול להיות שהיא כבר בריאה. זה צריך להיות לפחות עוד שבוע״. אז היא לא תיתן לי פתק לעשות את הבדיקה. ושנאתי את זה. היא מ בית הספר בת שבע , וחבל. באמת, כל יום להתגעגע לבית הספר. היא כבר פספסה כמעט... היא פספסה שבועיים מבית הספר.

אז התכוונתי ללכת למעבדה פרטית, אבל יש רק אחת והיא כל הדרך בקצה השני של העיר. וגם הם היו מקבלים רק תוצאות. לא יכולתי לקחת אותה באותו היום כי אתה יכול להיות שם רק בשעה 08:30 והתקשרתי בערך בשעה 10 אחרי 08:00 ולא היה סיכוי שאוכל להגיע בזמן. וכך אוכל לעשות זאת רק למחרת ולקחת שלושה ימים לתוצאות. אז זה היה כאילו היא תפספס שבוע שלם של בית ספר. אז הלכנו גם לד״ר סינג. אני מרגישה רע לנצל אותו כי הוא אדם כל כך נחמד והוא מסרב לקחת כסף. והבדיקות האלה עולות כסף. זה לא כמו... הנה, המעבדה הפרטית הזו עלתה 1,000 לירות, 1,050 לירות. וכאן הוא לא ייקח כלום.

אבל באמת, פשוט הרגשתי רע בשביל בת שבע, אז עשינו את זה. אז היא הלכה ביום ראשון. כשהכנתי את הקלטת היא בדיוק חזרה מהרופא והוא עשה בדיקת דם. ואז אחרי שהכנתי את הקלטת, התקשרתי. אמרתי בקלטת שאגיד לך בצד השני מה התוצאות. התקשרתי, הוא אמר שהוא לא יודע אם יש לה דלקת כבד או לא. אבל כרגע הכל ברור ב-100%. הוא לא יכול להוכיח שאפילו היה לו. הוא לא יודע מה היה לה, אבל עכשיו היא בסדר. אז אתמול היא חזרה לבית הספר והיא ממש התרגשה. היא כל כך שמחה להיות בחוץ. היא לא ממש ילדה מסוג ספורט, ריצה וקפיצה. אבל אתמול כשהיא הצליחה לצאת החוצה, היא פשוט כל כך שמחה להיות בשמש ול... אז זה היה נחמד.

וכך גם היום היא בבית הספר. אבל ביום ראשון הכנו יחד את הקלטת בבוקר. ושבועיים לפני כן, כשהיה לה דלקת כבד וידעתי שהיא תהיה בבית. אז טובי אמרה, ״תהנו״. היא אמרה שעם אדרת, זה היה נורא. היא הייתה כל כך משועממת כל הזמן. וטובי נאלצה לשחק איתה. כמה פעמים אתה יכול לשחק Shoots ו Ladders ו-Candy Land? והיא קראה את הסיפורים שלה. טובי אמרה שאחרי כמה ימים שניהם כל כך חולים אחד על השני. אז חשבתי לעצמי, זה יכול להיות ככה או... לפני הזמן, רק אמרתי עכשיו בת שבע שהיא הולכת להיות בבית שבוע ובואי נפיק מזה את המיטב, אז במוחי עזבתי את כל התוכניות שלי לבוקר. אני אעשה את הדברים הבסיסים מאוד, כמו המיטות, ניקיון וכביסה. אבל חוץ מזה, אני פשוט אבלה את הזמן עם בת שבע, ולא אחשוב שאני יכולה לעשות את זה, יכול להיות שאני עושה את זה.

ובאמת, היה לנו שבוע כל כך נחמד, שהייתי כל כך עצובה אתמול כשהיא הלכה לבית הספר. ממש התגעגעתי אליה. זה היה נחמד מאוד. היא עזרה לי לנקות, ואז כל בוקר לימדתי אותה שיעורי פסנתר רקמנו יחד, ועשינו הרבה דברים. והיא כתבה מכתבים והיא ציירה ועשינו... והיא עזרה לי לקפל את הכביסה. זה היה מאוד מאוד נחמד. אני ממש עצובה שהיא חזרה לבית הספר. ויום אחד בשבוע שעבר, חמותי הגיעה. היא הגיעה מוקדם בבוקר והיא בילתה כאן כל היום כדי שהיא תהיה עם בת שבע בבוקר. וזה היה טוב. אז אני יכולתי ללכת לרמת אשכול, כי הייתי צריכה ללכת לעשות הרבה קניות ודברים כאלה. אז היא נשארה עד אחר הצהריים, כדי שבת שבע לא תרגיש רע וצבי חזר הביתה לארוחת צהריים באותו יום, אז זה היה מאוד מאוד נחמד. היה מאוד מאוד נעים. אני לא יודעת אם הייתה לה דלקת כבד. אני מניחה שהיה לה דלקת כבד, אבל אני לא יודעת.

עכשיו אני כל הזמן חושבת, ״חבל שהם צריכים ללכת לבית הספר״. אני בטוחה שזה לא מה שאני ארגיש תמיד, בחופשת קיץ אני לא יכולה לחכות עד שהיא תיגמר, אבל אלו היו שבועיים מאוד נעימים שהיא הייתה בבית, אבל עכשיו היא חזרה לבית הספר. היא דיברה עם המורה שלה בטלפון כמה פעמים, וכל כיתתה שלחה לה מכתבים ואיחלו לה החלמה מהירה. אז זה היה כל כך מצחיק. חברה שלה לבית הספר, מירה, זו הנכדה של דבלום, אז היא הביאה את כל המכתבים. כולם ציירו ציורים ואותיות, אז בת שבע ישבה לקרוא אותם מיד. היא כל כך התרגשה והיא התהפכה על המזרון והיא כל הזמן אמרה, ״אוי אימא, הם עושים שגיאות כתיב נוראיות. תראי איך זה איית את זה, ותראי איך הם אייתו את זה״. והיא עצמה, בת שבע, אני לא חושבת שהיא יכולה לאיית מילה אחת בלי... אני לא יודעת, אם יש לה שלוש אותיות, יהיו לה שש טעויות. אני לא יודעת איך, אבל זה היה מצחיק. צחקנו עליה וצחקנו על החברים לכיתה. בכל מקרה. אז זאת בת שבע. אלו היו החדשות של בת שבע, אבל עכשיו היא חזרה ללימודים.



התחבורה הציבורית שבת שבע וצבי צריכים לקחת לגן ולבית ספר

נראה, מה אני יכולה להגיד לכם על צבי שלא כבר אמרתי לכם בקלטת? ביום ההולדת שלו, באותו יום שבת שבע הייתה חולה, אני חושבת שאמרתי לכם בקלטת השנייה שהם נוסעים לבית הספר השנה באוטובוס. בשנה שעברה אלי היה נוסע עם צבי באוטובוס, הוא היה לוקח את צבי לאוטובוס והוא גם לימד בחידר (תלמוד תורה ״מורשה״) באותו זמן שצבי היה צריך להיות שם, אז הוא ייקח את צבי. ובת שבע הייתה נוסעת, היה סידור של קארפול ומי שאין לו מכוניות היה צריך להזמין מונית. וזה יצא די יקר. זה יצא מאוד יקר, אבל חשבתי לשנה אחת שאעשה את זה כי זה היה שווה לי. בת שבע התחילה באוטובוס ובכיתה א'. קצת חששתי לשלוח אותה לבד לאוטובוס. היא הייתה בת שש. אז ככה הייה לה טרמפ כל בוקר ובגשם ובקור, הם לקחו אותה הביתה ולא הייתי צריכה לדאוג לכלום.

צבי היה חוזר הביתה כמו שהייתם כאן. הוא היה חוזר הביתה בנסיעה שעוברת אל בית אל והם הורידו אותו על הכביש הראשי ואני אלכתי לפגוש אותו. אז השנה, אלי לא מלמד בחידר באותן שעות. הוא מלמד אחר הצהריים והוא לא לומד יותר בישיבה. הוא לומד במקום אחר, שנמצא בגאולה, הוא לומד שם אחר הצהריים, אבל הוא בתוכנית הזו, שנמצאת בגאולה במקום שהוא עושה בבוקר עכשיו. זה מעמד מיוחד, זה מאוד אינטנסיבי, וזה משהו שממש קשה להיכנס אליו. זה דבר מיוחד. והוא נכנס לזה והוא מאוד מתרגש. בכל מקרה, הוא לא הולך לחידר עכשיו בבוקר. הוא הולך לשם רק אחר הצהריים. אז השנה, בת שבע וצבי נוסעים לבד באוטובוס.

לפני שאתה בן חמש אתה, לא צריך לשלם על הנסיעה באוטובוס, ולבת שבע יש כרטיסיה והיא וצבי הולכים ביחד, והם עולים לאוטובוס. הבית הספר של בת שבע לא כל כך רחוק מתחנת האוטובוס. אתם יודעים, יש לה קצת הליכה עם רחוב אחד די גדול לעברו, אבל החידר של צבי רחוק מאוד, זה בערך 10 דקות הליכה מתחנת האוטובוס, זה לא קרוב בכלל, והוא צריך ללכת בו. אז רחוב אחד שהיא חוצה, הוא חוצה איתה ואז כל השאר... ואז יש רחוב ענק, הרחוב מול הישיבה של אלי, שהוא רחוב סואן מאוד, צבי חוצה את זה בעצמו ועוד שני רחובות קטנים יותר. אחד הוא לא כל כך קטן שהוא מסתדר בעצמו. אם הם מגיעים בזמן, יש סיירת בית ספר (זהירות בדרכים) ברחוב הראשי, שהוא חוצה בסיירת בית הספר. ואני לא יודעת, אני לא יודע מה הוא עושה, אני לא רואה. אני לא יודתע, אבל הוא הולך לבד. אתם יודעים, אחרי שבת שבע עוזבת אותו, הוא הולך לבד ועד עכשיו הוא הלך וחוזר הביתה כל יום.

אבל אני שונאת את זה. אני מפחדת כל כך. אני כל כך לחוצה. הנה, הוא עוד לא היה בן חמש, אתם יודעים, בן ארבע ועשרה חודשים והוא הולך וחוצה רחובות. אבל מה יכולתי לעשות? אז עכשיו הייתה לי בעיה מאוד גדולה כשבת שבע הייתה חולה, איך הוא ילך? כי לשלוח אותו לאוטובוס לבד... בת שבע, לא העזתי לשלוח אותה לאוטובוס לבד עד הקיץ האחרון. היא הייתה בת שש וחצי ואני שלחתי אותה, היא נסעה לקייטנת יום וזה היה ממש על קו אוטובוס מספר ארבע. זה לא יכול היה להיות קל יותר. אין רחובות לחצות; ברגע עלית, ירדת. והאוטובוס מספר ארבע היה קרוב מאוד, זה הכי קרוב לבית שלנו. זה ממש כאן, אתם יודעים. אז, זה הרגע שבו שלחתי אותה לראשונה, רק בקיץ האחרון.

לשלוח את צבי לאוטובוס 28, בשעה ההיא, בשעות העומס של התנועה בבוקר, עם כל המבוגרים, אתם יודעים, כל האנשים עצבניים ודוחפים ומושכים בחופזה ולא מסתכלים ולא אכפת. וברחוב הראשי ועולים לאוטובוס. וזה תמיד צפוף, אתם יודעים, סרדינים. ואז צריך לדעת שהוא צריך לדעת מתי לרדת. הוא צריך לדעת איפה ללחוץ על הכפתור. הוא צריך ללחוץ על הכפתור בעצמו או לבקש ממישהו כי הוא לא יכול להגיע, ואז הוא צריך לרדת מהאוטובוס וללכת את כל הדרך מתחנת האוטובוס אל החידר. זה באמת דבר גדול. [רק שניה. הטלפון שלי מצלצל. זה היה מישהו שהתקשר לשאול על הדירה, אבל הוא לא מעוניין. אני אדבר על זה מאוחר יותר. אני מרגישה כל כך מיואשת...]

בכל מקרה, אז כשבת שבע הייתה חולה, לא ידעתי איך אשלח את צבי לבית הספר. אז חשבנו ״ טוב יש לבת שבע וירוס, זה רק יום אחד שהיא נעדרת מבית ספר, אז שכנענו את צבי לנסוע בעצמו, ואלי כאילו, נסע באוטובוס אחריו כדי לוודא שהוא הגיע לשם. זה היה יום שישי, בימי שישי אלי כן הולך לחידר, אבל הוא לא רצה ללכת עם צבי, כדי לראות אם הוא יכול לעשות את זה בעצמו. אבל צבי נבהל והוא אמר: ״לא, אני לא רוצה״ ושהוא הולך ללכת לאיבוד והוא לא יידע, אבל אנחנו, אתם יודעים, אמרנו, ״אתה יכול, ואתה צריך להתרגל לזה״ וקצת הכרחנו אותו. והוא הלך והוא בא, הוא היה בסדר. והוא היה כל כך גאה בעצמו כשחזר הביתה. הוא היה כמו ברקיע השביעי, אתם יודעים? הוא עשה את זה בעצמו והוא הלך בעצמו והוא לא הלך לאיבוד. אבל הוא הבהיר מאוד שהוא לא הולך לעשות את זה שוב. הוא עשה את זה פעם אחת וזה הכל. הוא הראה לנו שהוא יכול לעשות את זה, אבל אין לו שום כוונה לעשות את זה שוב.

איפה צבי?

בפעם הבאה שבת שבע לא הלכה לבית הספר, זה היה ביום ההולדת של צבי (א׳ חשוון), אז אמרתי שיש לי רעיון, שצבי יוכל לנסוע עם מירה (חברה של בת שבע). מירה היא נכדתםשל הדבלום והם גרים ברמת אשכול, אבל הם לא גרים קרוב אלינו, הם גרים קרוב יותר לטובי (בסנהדריה), אם אתם זוכרים, מאשר לכאן. אז יש להם תחנת אוטובוס ממש ליד הבית שלהם וזה אוטובוס מספר 39, שגם נוסע בסופו של דבר לבית וגן, הוא עובר את התחנה המרכזית ואת התחנה בקרית משה (איפה שהוא לומד), אבל זה עובר קודם כל ברחבי העיר. זו נסיעה ארוכה באוטובוס. ואילו ה-28 נוסע מאוד ישיר וזו נסיעה הרבה יותר קצרה באוטובוס, אבל בגלל שהם גרים שם, אז הם יוצאים, אתם יודעים, 15 דקות קודם, והם לוקחים את האוטובוס הזה, מירה ואחותה.

אז אמרתי לצבי, ״אתה יודע, אתה יכול לנסוע איתם. אתה יכול לרדת לבית שלהם וכולכם תיסעו ביחד באוטובוס 39 לאותה תחנת אוטובוס, ומירה תחצה אותך ברחוב אחד ואתה תמשיך ללכת״.

זה היה יום ההולדת שלו ואתם יודעים, הוא התעורר מוקדם. הוא לא הצליח לישון. הוא התעורר בחמש בבוקר, הוא כל כך התרגש. וכשהתעוררתי, הגשתי לו את אחת ממתנות יום ההולדת שלו. אני חושבת שזה היה האהוב עליו ביותר - כרטיסיה. העובדה שהוא בן חמש ועכשיו הוא מקבל כרטיסיה והוא צריך לשלם על עצמו באוטובוס. הוא היה נפעם. הוא לא הפסיק לצחקק. הוא היה כל כך שמח וכל כך גאה. וקניתי לו גם כמו ארנק שהוא צריך לשים אותו והוא לא צריך לאבד אותו והוא לובש אותו כל יום. והוא ממש התרגש. עד עד רבע לשש הוא היה מוכן ללכת, הוא היה כולו לבוש ומוכן ללכת, והוא לא היה מסוגל לאכול ארוחת בוקר. הוא היה נרגש מדי. ואז כשאמרתי לו שבת שבע לא הולכת לבית ספר והוא יצטרך לנסוע באוטובוס, הוא לא רצה והוא לא נסע באוטובוס, והוא התחיל לבכות שהוא לא רוצה ללכת, ולמה בת שבע לא יכולה ללכת איתו? והוא לא אוהב ללכת לבד.

אז אמרתי: ״יש לי רעיון טוב מאוד, אתה יכול ללכת עם מירה״. והתקשרתי לאמא של מירה והיא אמרה: ״בסדר, אבל תדאגי שהוא יגיע בזמן, כי הם צריכים לצאת מוקדם יותר והם לא אוהבים לאחר. ואם הם מפספסים את האוטובוס, אז הם מאחרות״ היא אמרה שהוא חייב להיות שם עד 7:10. לבסוף, החזקתי אותו בבית שעה, אבל בסוף בשעה שבע, לא יכולתי. זה בערך דקה הליכה מכאן לבית שלהם. אז שלחתי אותו בשעה שבע. ואז כשהוא עזב, הוא נראה בסדר עם הרכיבה למירה.

ואז ב-7:30, אני מקבלת טלפון מאמא של מירה. היא אמרה: ״איפה צבי? הבנות שלי יאחרו לבית הספר והן רוצות ללכת כבר״. אז אמרתי: ״מה?! שלחתי אותו לפני חצי שעה״. אז היא אמרה: ״טוב, הוא לא הגיע לכאן והם חיכו לו. והם יצאו החוצה לחכות לו. והם הלכו כמעט עד הבית שלכם ובחזרה. והם חיפשו אותו בכל מקום. והוא לא כאן״. אז אמרתי: ״אני לא יכולה להבין את זה״. דאגתי, אתם יודעים? מה יכול היה לקרות לו?

וכך היא אמרה: ״אולי הוא עלה על אוטובוס 39 וכאלה והלך. אולי הוא ראה שהם לא שם, ואז הוא פשוט חיכה בתחנת האוטובוס ועלה לאוטובוס״. אז לא האמנתי שהוא יעשה את זה, כי הוא לא כל כך גדול במספרים. והוא לא מכיר את אוטובוס 39 והוא לא מכיר את קו אוטובוס 39. ויש עוד אוטובוסים שנוסעים שם, גם מספר 2 נוסע לאותה תחנה ויכולתי לראות אותו עולה בטעות. היה לי את הפחד הזה שהוא נמצא באוטובוס מספר 2 בטעות, שהתחנה האחרונה שלו היא בשער יפו. יכולתי לראות אותו בשער יפו ב-7:30 בבוקר, במקום בחיידר, אז, באמת דאגתי, אבל אמרתי לה: ״תשלחי את הבנות שלך. הם צריכים ללכת כבר ואני אנסה למצוא אותו״. אז זו הייתה דילמה. לא הצלחתי להבין מה קרה לו.

התקשרנו לאחד המורים. לחידר אין טלפון ליד המקום שבו צבי נמצא, אז התקשרנו לאחד המורים לפני שהוא יוצא מביתו כדי להיות שם בשעה שמונה, ובקשנו שהוא יחפש אם ​​צבי שם, ואם הוא שם - או לא, שיתקשר אלינו. כעבור שעה קלה קיבלנו שיחת טלפון. הוא היה שם, צבי, המורה הביא אותו למשרד והוא ניגש לטלפון מצחקק: ״מה קרה?״. צבי החליט שהוא לא רוצה ללכת עם מירה, שהוא ילך לבד. הוא אפילו לא הלך לאוטובוס 39. הוא הלך לבדו לאוטובוס ה-28 והוא עלה על האוטובוס והלך.

אז היינו מאוד גאים בו. כלומר, כעסנו עליו שהוא עשה דבר כזה ואתם יודעים, דאגנו, אבל זה מראה שיש לו אמון בעצמו ושהוא יכול לעשות את זה. וכך הוא הלך כל השבועיים שבת שבע הייתה חולה. הוא נסע בעצמו באוטובוס, ושנאתי את זה. תמיד פחדתי כל כך, והיו יומיים שירד גשם שוטף, וכשיורד גשם, קשה לראות את המכוניות ולא תמיד מסובבים את הראש כדי להסתכל היטב כי יש לו מכסה מנוע. ואני לא יודעת, הייתי מאוד... אבל הוא בסדר. כלומר, יש לו יותר אמון בעצמו, אני מניחה, ממני. ועכשיו כשבת שבע חזרה ללימודים, אני מרגישה הרבה יותר הקלה.

ובחזרה הביתה מהלימודים, בת שבע חוזרת הביתה באוטובוס וצבי עדיין חוזר הביתה בהסעה ההיא שיש לו שמשאירה אותו כאן מעבר לרחוב, ואני לא פוגשת אותו יותר, אני אומרת לו שהוא צריך לבקש מהאנשים שיורדים מהאוטובוס, לחצות אותו את הכביש. הוא תמיד צריך לחצות עם מבוגר ואני משאירה לו את זה. אני תלויה בו. אני מאמינה לו שהוא לא יעבור לבד. אני חושבת שהחדרתי את הפחד שזה רחוב די סואן. לפעמים אני הולכת אם הוא לא מגיע בזמן. אני חושבת שאולי הוא נבוך מכדי לשאול מישהו, או שאף אחד לא היה שם. אתם יודעים, ואני אלך ואחצה איתו. אבל הוא חוזר הביתה כל יום בסדר.


יום ההולדת של צבי

מה עוד אני יכולה לספר לכם על יום ההולדת שלו? אז זה היה יום די קדחתני. זה לא היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה. רצינו לקחת אותו ל... יש לנו את המסורת הזאת שאנחנו לוקחים את הילדים ליום ההולדת שלהם, אנחנו לוקחים רק אותם לכותל ואז הולכים לקנות להם גלידה. אז רצינו לעשות את זה, אבל לא יכולנו כי כל השאר בבית היו חולים וגייל וברוך באו לתת לנו זריקה. אבל היה לצבי בחיידר.. הכנתי קאפקייקס והבאנו אותם. ובשבת ערכתי לו מסיבת יום הולדת לבנים בשכונה, לחבר שלו יואל ולשכן שלנו, אלי ועוד שלושה-ארבעה בנים. אז הוא היה ממש מאושר. והכנתי עוגה בצורת משאית, שתמיד משמחת אותו. אבל מכיוון שהיה שבת, לא יכולתי לצלם וסיימתי אותה דקה לפני כניסת השבת. הייתי כל כך עסוקה בלנסות לטפל בכל מי שהיה חולה ולהכין שבת ולהכין את העוגות והכל. אז אני לא חושבת שאני, לא, לא צילמתי תמונה, אבל אתם תראו תמונות של עוגת יום ההולדת של נחמה בצורת מדורת לג בעומר, אני יודעת שצילמנו אותה. כי היא נולדה לג בעומר.

אז באמת השתגעתי עם זה. היא אפילו לא הבינה, אבל השתגעתי עם כל צבעי המאכל השונים והופכת אותם כמו להבה. ואז הבולי עץ הכנתי מתלתלי שוקולד ואני חושבת שזה נחמד. והילדים נהנו מאוד לעזור לי לעשות את זה. ועוגת יום ההולדת של בת שבע, הכנתי בצורת קשת בענן. כל צבעי המאכל שנשארו לי מיום ההולדת של נחמה, ושמה האמצעי הוא קשת, כלומר קשת בענן, אז זה היה קל. פשוט חתכתי אותו בצורת קשת ושמתי עליו שבעה פסים, אבל זה היה יפה.

העוגה של צבי לא הייתה מהמהודרות האלה. בשבילו כיסיתי אותו בציפוי שוקולד ושמתי סביבו עיצוב וחתכתי אותו בצורה של משאית. ושמתי דמות מקל במושב הנהג וכולנו אמרנו שזה צבי והוא זכה לאכול את החתיכה הזו. הוא צריך לאכול את עצמו. הוא זכה לאכול את צבי, אז הוא שמח. ליום הולדתו קנינו לו משחק, שהוא פטיש ומסמרים. ואתה דופק בצורות הגיאומטריות האלה ואתה עושה מזה כל מיני תמונות, לתוך הלוח הזה. זה מה שהוא אוהב עכשיו, דפיקות ופטישים, מברגים ומפתחות ודברים כאלה. אם אלי יתקן משהו הוא נמצא שם, אתם יודעים, עם כל הכלים השונים. ומישהו נתן לו מכונית קטנה ומישהו נתן לו חוברת צביעה, וחמותי קנתה לו פיג'מות חורף וגרביים. היא תמיד קונה בגדים, אבל פיג'מות החורף, הן היו מאוד מוצלחות כי היו עליהן שלטי רחוב. אז, אתם יודעים, זה גם... שני הנושאים האהובים עליו הם מכוניות וכלי עבודה. אז, היה לזה שלט רחוב. אז עכשיו הוא למד את כל, שהוא תמרור עצור, שפירושו רחוב חד כיווני, וזה אומר שאין פניית פרסה, וכל הדברים האלה. אז הוא יודע.

וכן, זה הילד הגדול שלי. עברו כבר חמש שנים. קשה להאמין. והוא ממש חמוד. הוא לב כל כך טוב. לפעמים אני נדהמת מהרגישות שלו, אתם יודעים, הוא לא אינטלקט. הוא עדיין לא יודע לקרוא, למרות שהוא צעיר, אבל הם לימדו אותם ורוב הכיתה שלו כבר יודעת. הוא לא בראש הכיתה שלו, אבל אני בכלל לא מודאגת. אני בטוחה שהוא יידע לקרוא מתישהו. ויותר חשוב לי שהילדים יהיו טובים ושהם יהיו רגישים לאחרים, והוא באמת כזה. הוא באמת מתוק.

גם בת שבע, גיליתי השבוע כשהיא הייתה בבית. בגלל שאני רואה אותם רק, אני רואה אותם אחר הצהריים והם בדרך כלל עייפים מבית הספר ובת שבע, היא צריכה לעשות שיעורי בית והיא יוצאת לשחק. ולא הרבה פעמים יש לי הזדמנות להיות רק איתה בלי שנחמה תפריע לנו או לצבי או משהו. ובת שבע גם מאוד עָדִינה. היא ילדה מתוקה מאוד. המורה שלה דיברה איתי יום אחד בטלפון. היא שאלה אותי אם בת שבע יודעת לדבר בקול רם כי היא מדברת כל כך רך בלימודים שהיא אפילו לא פונה אליה הרבה, כדי לענות על שאלות כי היא כל כך מביישת, בת שבע. והיא מדברת כל כך חרישית שהיא לא יכולה לשמוע אותה.

הייתי כל כך בהלם כששמעתי את זה כי בת שבע לפעמים כשאני חושבת, איך היא תהיה כשהיא תהיה גדולה, היא הולכת להיות פה כל כך רם וגברת כזו, צורחת וצורחת, שאני תמיד מרגישה אשמה, זה בגלל שאני צועקת כל כך הרבה ואני מדברת כל כך הרבה. כי היא באמת, כמו שהיא צועקת על צבי לפעמים כשהם רבים, או עליי, או עם החברים שלה. אז כשהמורה אמרה שהיא לא יודעת לדבר בקול רם, אמרתי, ״זה פיצול אישיות״, אבל אני רואה את זה. יש לה צד שבו היא מתביישת. ועם אנשים אחרים היא מאוד מתוקה. ואפילו עם אמא היא מתוקה, היא ילדה טובה. היא באמת ילדה טובה. היא כל כך מועילה והיא דואגת כל כך טוב לנחמה.

ונחמאלה היא כזו בובה. היא בת שנה וחצי והיא היסטרית. היא כל כך מצחיקה. היא אוהבת, היא כל כך שובבה והיא כל כך מצחיקה. כאילו אני מנסה לתפוס את זה בתמונות. אתם יודעים, אנחנו מנסים לצלם אותה כשהיא במצב הרוח המצחיק שלה. כאילו, היא כזו ליצן. היא מחקה אותנו ועכשיו היא אומרת כאילו, אני אנסה להעלות אותה לצד השני כשהיא תתעורר. היא אומרת: ״אבא, אמא, אבע, אי. היא אומרת רק תנועות. כשאני אומרת לה להגיד נחמה, היא אומרת אבא. ויש לה את התמונה הזאת בחדרה של רב אריה לוין. זה רב שפעם שלחתי לך ספר עליו, אז יש לי את התמונה הזאת בחדר שלהם, אז כשהיא הולכת לישון, היא נפרדת ואומרת, אתם יודעים, ״שלום לארנב, ושלום לחתול״, כל התמונות האלה ״שלום לציפור, שלום לדובי, שלום לבובה״ והיא אומרת ״שלום רב אריה״, זה מה שהיא אומרת עכשיו כל הזמן, אבל במקום להגיד ״שלום רב אריה״ היא אומרת... ״אהו אה יה״, היא רק אומרת את התנועות וזה כל כך מצחיק. היא אומרת את זה כל הזמן והיא חושבת ששלום הוא ״אהו אה יה״, אז כשמישהו עוזב את הבית היא תמיד אומרת, ״אהו אה יה״. היא ממש מצחיקה. והיא מתרוצצת. וקניתי לה נעליים בשבוע שעבר.


מבצע קניית נעליים לילדים

יום אחד כשבת שבע הייתה בבית השארתי אותה לבד ואני... כי היו לה רק סנדלים ופתאום התקרר. אז הלכתי, קניתי לה נעליים, נעליים אדומות. אני שונאת נעליים אדומות, אבל זה מה שהיה להם עבור נחמה. והלכתי לחנות ממש יקרה, שאמורה להיות לה מוניטין טוב מאוד של נעליים טובות מאוד. הלכנו לשם עם צבי, כי לצבי, למשל, יש כף רגל בעייתית. יש לו כף רגל רחבה מאוד. אז אני תמיד קונה שם נעליים ראשונות.

ואז אחר כך, אם אני רואה שהכף רגל שלהם תקינה, אז אני לא צריכה לקנות שם, אבל זה ממש יקר. זה יצא להרבה. ואתמול, עכשיו כשבת שבע הייתה בסדר, אז אתמול סוף סוף... הנעליים שלה מהשנה שעברה היו קטנות מדי והיא נעלה סנדלים, ולא יכולתי ללכת לקנות לה נעליים כי היא הייתה חולה. אז אתמול לא היה לי כוח, אבל היא הגיעה מבית הספר מאוחר. הייתה לה שפה זרה שהיא לוקחת. אני אספר לך על זה בצד השני. היא לוקחת חקלאות ומבשלת, אבל אני אגיד לך בצד השני. זה גם מאוד מעניין.

אבל בכל מקרה, אז בימי שני היא חוזרת הביתה כמו בסביבות השעה חמש וכבר חושך. ולא היה לי את הכוח לשלוח אותם לעיר כדי ללכת לקנות נעליים. אז נסעתי לכאן לרמת אשכול, יש חנות נעליים והן סבירות. הם לא ממש זולים, אבל הם לא ממש יקרים. וקניתי נעליים לבת שבע וצבי. לא היה להם מבחר גדול כי כולם כבר יצאו. זה די מאוחר לקנות נעליים. אז צבי ובת שבע קיבלו את אותן הנעליים בדיוק. שניהם חומים, רק בגדלים שונים. ושל צבי מעט שונה בגלל כף רגלו הרחבה. זה סגנון קצת שונה, אבל זו אותה חברה וכמעט אותה נעל בדיוק. אותו צבע, אותו עיצוב למעשה. אז סיימתי עם זה. אבל בן..., כשאני חושבת על כמה שעות אני צריכה ללמד כדי לקנות זוג נעליים אחד, זה ממש מדכא. זה באמת כך. זה באמת מאוד מדכא לחשוב על זה, אבל זה נגמר. זה אחד, ברגע שאתה צריך לקנות ותסיים.


כינים

עכשיו אני רוצה לספר את בת שבע כי יש את הבעיה הזאת. זו בעיה כלל ארצית. זה משהו נורא מעשיר לעני, מנקי למלוכלך, כולם, זו בעיה של חיים. וזה כל כך מדבק ויש להם את זה, הילדים שלי, לסירוגין כבר שנה ואני ממשיכה לעשות להם את השיער. יש שמפו מיוחד ויש דברים מיוחדים שאתה צריך לעשות. ואז ביליתי שעות, אתה צריך לשלוף את הביצים אחת אחת. ומעולם לא מצאתי כינים בראש שלהם. מעולם לא עשיתי זאת. מצאתי רק ביצים ואפילו לנחמה יש עכשיו בשיער. וזה כך, אני לא יודעת מה לעשות. לכל אחד יש את השיר שלו ולכל אחד... הו, הקלטת אוזלת. ואני שוטפת את השיער שלהם הרבה והם משתמשים בשמפו מיוחד, אבל אני לא אוהבת להשתמש בו יותר מדי, כי זה רעל. אז אני לא אוהבת להשתמש בו יותר מדי, אתם יודעים, אם אני לא צריך. ואז כשסוף סוף אני מנקה להם את הראש לגמרי, הם הולכים לבית הספר והם משחקים עם חבר והם מבינים הכל מחדש.

עכשיו החלטתי שהדבר הכי טוב זה לספר לה את השיער, היא אף פעם לא היתה עם שיער קצר. תמיד היה לה שיער ארוך, וננסה את זה ונראה. זה לא יעזור עם הכינים, אבל זה יהיה קל יותר. עכשיו השיער שלה ארוך מאוד. זה מאוד יפה ואני שונאת לגזור אותו כי זה שיער יפה, אבל הוא יצמח בחזרה. ונמאס לי מכל בוקר לריב איתה אם היא רוצה צמה או פוני או קוקו או שאתם יודעים, ככה היא יכולה למשוך את השיער שלה ולהחליט מה היא רוצה בעצמה.

ואני חושבת שאני הולכת להפסיק כי הקלטת אוזלת. אני לא יודעת, אז יום אחד פעם קיבלתי את ההחלטה שלי וגם היא רצתה את זה, אני מפחדת, אבל אני אצלם אותה ואתם תקבלו את זה מתישהו, איך היא נראית בקיצור שיער. אני חושבת שהיא תהיה חמודה ובמקרה הגרוע ביותר, זה יגדל, אז נראה.

אני עצבנית עכשיו כי אני רואה שהקלטת כמעט נגמרה, ולכן אני לא אתחיל שום דבר חדש. ואז אני פשוט אפנה לצד השני בעוד דקה. אבל זה הילדים. אני באמת...


בסדר. צד אחד הסתיים ואני מקווה שיצא בסדר. ואני לא חושבת שאקשיב אפילו. אני מקווה שזה בסדר. אני מקווה שאתם יכולים לשמוע את זה. ואני יודעת שמילאתי ​​את חובתי. בכל מקרה, מה שאני אספר לכם עליו עכשיו זה מה שציינתי קודם לגבי החוגים של בת שבע, זה פעילויות מחוץ לבית הספר. אז בשנה שעברה היא הלכה לאנגלית פעמיים בשבוע, והיא למדה אמנות בבית הספר, אחרי הלימודים. היא הייתה נשארת אחרי הלימודים. והיה לי שיעור מוזיקה פעם בשבוע. אלה היו הלימודים הנוספים שלה. ובבית הספר, זה לא היה ממש רציני. יום אחד פעם זה היה, פעם זה בוטל. ואני לא יודע, לא הייתי ממש מרוצה.

החוג במצפה יריחו

השנה, חברה שלי התקשרה והיא אמרה, ״את יודעת, יש תוכנית. זה במקום שנקרא מצפה יריחו״, הוא בערך באמצע הדרך לים המלח. זה יישוב מחוץ לירושלים. אני לא יודעת אם אתם יודעים איפה מעלה אדומים נמצאת, זה ממש מחוץ לירושלים. זה בערך חצי שעה נסיעה, אני מניחה מכאן, אולי אפילו פחות. למעשה, זה מאוד מאוד קרוב. ממצפה יריחו, אפשר לראות את הר הצופים, אבל אין כביש, הם הולכים לבנות כביש, הם בונים כביש ואז זה יהיה חמש דקות אחרי הר הצופים, אבל עכשיו צריך להסתובב בכל העיר ולצאת מהצד השני בדרך ליריחו. זה יישוב דתי והם התחילו... זה רעיון מקורי, חשבו על הרעיון הזה של פעילות חוץ-ביתית לילדים בסביבה שהם לא יכולים להגיע אליה בעיר, לחבר את הילדים לארץ. אז מה שהם עושים זה שיום אחד הם לוקחים את הילדים והם הלכו לבית הספר של בת שבע הם הציעו את זה לבית הספר. אז הם אוספים את הילדים אחרי בית הספר, הלימודים מסיימים ברבע אחד, ואז כולם עולים על אוטובוס והאוטובוס לוקח אותם למצפה יריחו, ושם הם נותנים להם ארוחת צהריים חמה, ואחרי ארוחת הצהריים הם נותנים להם פעילויות.

עכשיו בחורף הם יכולים לעשות שתי פעילויות. בקיץ כשהימים ארוכים יותר, כי העניין הוא להביא אותם הביתה לפני רדת החשיכה, אז כשהימים ארוכים יותר יהיו להם שלושה. והפעילויות שלהם היו פנטסטיות. מה שהם הציעו היה פשוט נהדר. לא יכולנו לבחור, לא הצלחנו להכריע ביניהם. היו דברים נהדרים כמו טיולי טבע וחקלאות ומוזיקה. ואיך אומרים, מופעי בובות, כמו הכנת בובות משלך והצגות. והרבה דברים, כמו ניסויים מדעיים. הרבה דברים שהם לא נותנים בבית הספר. בבית הספר הם תמיד נותנים אומנות ויצירה ומוזיקה, שניהם נעשים ברמה כל כך טובה. ובישול ו... אני לא יודעת, הרבה דברים, ואחד מהם היה נהדר אבל זה היה לבנים, לבנות. יש להם הרבה חומרים שם. זה מושב גדול ויש להם הרבה עצים והמון חומרים. הם מלמדים את הבנים לבנות ואומרים שעד סוף השיעור אתה בונה בית, בית משלך, צריף או משהו, אני לא יודעת, כמו צריף קטן, אני מניחה. אבל זה ממש מרגש עבורם.

היה לנו קשה, לבת שבע ולי, להחליט ובסוף היא בחרה בבישול ובחקלאות, שלדעתי זה מצוין כי אני בעד שהיא תלמד להכין דברים ולבשל. וחקלאות, זה פנטסטי. אז היא הולכת והיא אוהבת את זה. היא חוזרת הביתה כל פעם רק נפעמת. הם רצו והם חפרו. אתמול הם מצאו נחש ושתלו גזר ושתלו צנוניות ושתלו פטרוזיליה ושתלו כמה פרחים. ועכשיו הם צריכים לצייר ציורים של הדברים השונים ולשים באדמה כדי שהם יידעו איפה כל דבר, והם השקו אותו. זה באמת מאוד מאוד נחמד והם עובדים ממש קשה.

ובבישול בכל פעם שהם מכינים, הם למדו להכין מלפפונים ממולאים, שלדבריה לא כל כך טובים. והייתי צריכה לקנות מיכל קטן והיא מביאה הביתה את מה שהיא מכינה. אתמול היא שכחה את המיכל אז היא לא הביאה אותו הביתה. אבל הם עושים כל מיני דברים מסודרים. סלט ביצים, למדו להכין פעם אחת וכריכים קטנים וחמודים שהם למדו להכין פעם אחת. זה באמת מאוד נחמד וזה מאוד זול, באופן מפתיע. עם ההסעות והארוחה וכל הפעילויות האלה. עדינה ואדרת הולכים גם והם הורידו אותם בדרך הביתה ממש כאן בפינה, ברח׳ מבוא תמנע, ממש כאן קרוב מאוד. בת שבע בבית תוך דקה, זה אמיתי... אז זה מאוד מאוד נחמד, זה מאוד נחמד. אז זו הפעילות החוץ-ביתית שלה.


חוג אנגלית לבת שבע וצבי

ולאנגלית, בהתחלה למירנה, המורה שלה, לא היה מקום. לא היה לה... הכיתה הרמה של בת שבע התבלבלה. שניים מהם זזו ואחד מהם נעצר וכך לא היו נקודות... לא היה טעם לשני ילדים. אבל אתמול כשהלכתי לקנות להם נעליים, פגשתי את מירנה בחנות הנעליים והיא אמרה לי שאכן יש לה פתיחה בכיתה ונשמע שזה יעשה טוב לבת שבע כי זה ילדים דוברי עברית, לא אנגלית. ומיירנה מלמדת אותם אנגלית, אבל היא לא לוחצת כל כך על הקריאה כמו על הדיבור, כי התלמידים דוברי האנגלית, הם כבר יודעים לדבר, אבל בת שבע גם יודעת לדבר אבל היא לא כל כך טובה בזה. היא יודעת להגיד מה שהיא רוצה, היא מבינה כל דבר שאני אומרת. אני כבר לא יכולה להגיד כלום באנגלית, היא מבינה הכל, וכל נושא שהיא מבינה. והיא גם מדברת אבל היא צריכה עוד תרגול אולי. ואיתי היא לא תדבר, אבל היא מדברת עם... אני רואה אותה מדברת עם אנשים שיודעים רק אנגלית.

בנוסף הם לומדים שם לכתוב ולקרוא, אבל היא אמרה שזה לא ממש לחוץ כמו דוברי אנגלית שההורים שלהם רוצים שהילדים שלהם ילמדו לקרוא שייקספיר עד כיתה ב' או משהו כזה. היא אמרה שבת שבע תהיה בראש הכיתה, כי יש לה רקע טוב מאוד ויהיה לה טוב לדעת. אני חושבת שזה יהיה טוב כי היא אף פעם לא אהבה ללכת לאנגלית, אני חושבת, כי היא ידעה הכי פחות מכולם ועכשיו אני חושבת שהיא תאהב ללכת. אז אולי היא תתחיל את זה, זה פעמיים בשבוע למשך חצי שעה.

ואני, אמרתי, מה לגבי צבי? אולי יש לך משהו בשבילו. אז היא אמרה שבעצם היא רק התחילה את השיעור הזה, אבל זה ניסוי לבנים בני חמש דוברי עברית. וזה פעם בשבוע לחצי שעה וזו קבוצה קטנה והוא יכול להצטרף אם הוא רוצה. אז ביקשתי לראות אם הוא רוצה והוא רוצה, אבל אני לא יודעת אם הוא ימשיך בזה. התחלנו לדבר ואמרתי, ״איך קוראים לך?״ הוא אמר צבי״. ״בן כמה אתה?״ ״בן חמש״, הוא מבין אותי אבל הוא לא מדבר, אז עכשיו אולי הוא... הוא אומר, ״אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש״. זה מה שהוא אוהב להגיד. כנראה שבהמשך הקלטת אני אביא אותו לדבר והוא יגיד, ״אחת, שתיים, שלוש״. ״בסדר, כן, עכשיו״. אלו המילים שלו, אז נראה. אז אולי צבי יתחיל. אני מקווה שהוא... אני לא רוצה להכריח אותו, אני לא רוצה שהוא ישנא את זה, אבל אני אנסה לעודד אותו מאוד ללכת.

ומה עוד אני יכולה להגיד לכם? קיבלתי מכתב מכם היום בדואר. הדוור שלי היה במילואים, אז היום בטח הוא חזר כי קיבלתי הרבה דואר בבת אחת. אז קיבלתי מכם שני מכתבים וכרטיס יום הולדת עבור צבי, אז עדיין לא פתחתי אותו, אני שומרת אותו כשהוא יחזור הביתה מבית הספר, כי זו הריגוש הגדול. אני אומרת: ״יש לך מכתב״ והוא רץ, ״ממי?״ והוא פותח את המכתב והוא רואה אותו ראשון. אז אתם צריכים לדעת שקיבלנו את זה.

וקיבלתי שני מכתבים, אחד אתה כותב על איך אבא מתאמן בבוקר ובערב ואתה רוכב על האופניים שלך וכמה טוב של שניכם ושהלכת לרופא וכולם בסדר ואיך כל הדברים שלך היו נשטף לתוך האוקיינוס.

פוליטיקה

עכשיו, המכתב השני שכתבתם היה על פוליטיקה, ולכן יש לי גם הרבה מה להגיד על פוליטיקה, אבל אני גם מאוד מאוד נגעלת, מאוד מתרגזת. זה באמת... אנחנו מתבודדים יותר ויותר, ישראל, ולא באשמתנו. זה לא בגלל שלא עשינו ויתורים. לוותר על סיני זה ויתור כל כך עצום, זה כמו התאבדות. ובכל זאת העולם נראה... ככל שאנו נותנים יותר כך הם מצפים ליותר. אני לא יודעת, זה מאוד מגעיל.

ועכשיו כולם מתחילים להיראות... התוכנית לא נשמעת כאילו הם באמת רוצים להכיר בישראל כאילו הם כאלה... אני לא יודעת, אפילו אין לי כוח עכשיו להתחיל ללכת לתוך זה. זה פשוט מאוד מאוד מגעיל וקצת מפחיד ואני מאוד מודאגת לגבי מה שהולך להיות השנה. אני מאוד מודאגת לגבי מה שהולך להיות באביב הזה. בפנים הארץ הזאת, אין... זה לא מאוחד. אנשים לא רוצים לוותר על סיני, במיוחד אחרי מה שקרה לסאדאת, במיוחד אחרי שעכשיו ארה״ב לא נראה שזה כל כך... נוותר על סיני ואז מצרים תגיד, ״בסדר, לא עשית..״. איזה פרט קטן של קמפ דיוויד, אז הם יחזרו לקמפ דייוויד. אבל בינתיים יש להם את כל סיני. עד שיקבלו את כל סיני, כמובן הם יגידו שאנחנו בעד קמפ דיוויד ועבור ישראל.

אבל הוא בלחץ רב ביחס לשאר העולם הערבי והוא בעד הערבים. הוא תמיד היה נגד הצעדים של סאדאת להתבודד. הוא רוצה לחזור לעולם הערבי והוא נתון תחת המון המון לחץ מסוריה ומסעודיה ומכל שאר מדינות ערב. ואפילו ארצות הברית לא תומכת בישראל, לא תומכת בקמפ דייוויד. כולם מאוד מטומטמים. עכשיו אתה שומע דברים כמו, ״כן, זה די עשה את הזמן שלו. עכשיו זה הזמן להסתכל על כמה יוזמות שונות״. ואת כל אלה נחמד מאוד לומר, אבל בינתיים מצפים מאיתנו להחזיר את כל סיני שכבשנו אותה חמש פעמים, וזה כל כך חשוב מבחינה אסטרטגית. בלי סיני, הגבול הוא אשקלון עברית ממש על הגבול. ואשקלון כמה רחוקה מתל אביב? חצי שעה נסיעה?

זה כל כך מסוכן. באר שבע, שוב, ממש על הגבול. זה כל כך מפחיד, זה כל כך מגוחך. ובמדינה הזאת זה בכלל לא מאוחד. אני לא... אני לא רוצה להגיד דברים חזקים כמו מלחמת אזרחים, אבל... זו לא תהיה מלחמת אזרחים אבל זה יהיה נורא, אני חושבת שזו תהיה תקופה מאוד מדכאת, קשה מאוד באביב כשאנחנו צריכים לוותר על זה. ואני רק מתפללת ומקווה שמשהו יקרה עד אז, שיקרה משהו שארצות הברית לא תשלח אותו. ואני כל הזמן מקווה ומתפללת שמשהו יקרה, שלא נחזיר את סיני. כשסאדאת נרצח שמחתי מאוד, כי חשבתי שאולי זו תהיה הסיבה, אבל עכשיו כולם אומרים, ״אוי לא, שום דבר לא השתנה, הכל אותו דבר״. אני לא יודעת. אנחנו די תקועים, אנחנו די במלכודת, אני לא יודעת.

מה עוד אני יכולה להגיד לכם? יסול בסדר, אני מקווה שהוא יבוא אחר הצהריים. אם לא סיימתי את הקלטת הזו עד אז אולי אעזוב קצת ואנסה לגרום לו לדבר, למרות שאני לא מאמינה שאצליח. החותנים שלי בסדר. בקלטת השנייה סיפרתי לכם קצת על החגים, אבל זה כל כך מזמן שתיארתי לכם ולא בא לי לספר את כל זה שוב, כי כבר אמרתי לכם, אבל כמה הייתי עסוקה. זו אחת הסיבות שלא כתבתי. הייתי כל כך עסוקה כי משום מה החתונה וכל החגים, כולם היו באותו זמן. ראש השנה היה ביום רביעי וראשון... רביעי וחמישי היו ראש השנה וראשון הייתה החתונה ואז יום רביעי היה יום כיפור ויום ראשון סוכות ואז זה היה כמו דבר אחד אחרי השני והיה ממש ממש קשה, זה היה באמת...

והחתונה משום מה הייתה לי כל כך הרבה עבודה לפני החתונה להתארגן. למה אני מתכוונת להתארגן? מתקרבים זה לזה. אבל בת שבע קיבלה את השמלה הזו שהביאה מטובי. זה היה יפיפה. זה לגמרי לא מעשי. זה כל כך מפואר, זה לחתונה, אבל זה באמת אפילו לא לשבת, זה כל כך מפואר. זה קטיפה בצבע שחור מלמעלה גזוז תחרה והוא בעל מותן גבוה עם תחרת שמנת לא נשמע עד התחתון עם סלסול מסביב לתחתית ומרופד בחומר שמנת ועם חגורה. זה מאוד אלגנטי והיא נראית יפה, אבל זה היה סוג של... אני לא יודעת. אבל היה לה את זה, אבל הייתה לי הרבה עבודה כי הייתי צריכה לקצר את זה והיו הרבה שכבות למכפלת והייתי צריכה לקצר את השרוולים, זה קצת יותר מדי גדול עליה.

הכיפה שאבדה

בשביל צבי הייתי צריכה לקנות לו מכנסיים ואז הייתי צריכה לקצר את המכנסיים. קניתי לו שני זוגות מכנסיים והחלטתי לסרוג לו כיפה, שהוא איבד אחרי הפעם השלישית שהוא לבש אותה. בערך שבוע אחרי החתונה הוא איבד את הכיפה ויכולתי להרוג אותו, זו כיפה שלקח לי שעות וימים. סרגתי ועבדתי ממש קשה והכנתי דוגמה מאוד יפה. זה היה ממש כיפה יפה ואני שונאת את המחשבה, אין לי שום נטייה לעשות את זה שוב.

וגם בשביל אלי הייתי צריכה לארגן לו את הבגדים וחגורה, הייתי צריכה לקנות וגרביים לצבי, פשוט יש המון דברים לעשות. ובשבילי החלטתי, ״בסדר, אני הולכת, אני אקנה שמלה״. ממש הייתי זקוקה לשמלה נואשות, שמלה, לחגים ולחתונה. אז ביליתי שלושה ימים להסתובב בעיר, ללכת לכל חנות שוב ושוב. והלכתי לעשות דיאטה וירדתי במשקל. אני בסדר עכשיו, זאת אומרת אני לא ממש רזה, אולי כמו כשהייתי באמריקה, אבל אני לא שמנה, אני בסדר. אני לא יודעת, אני נורמלית.


הבגדים שתפרה

אבל עדיין לא הצלחתי למצוא משהו שאהבתי. לא היה שום דבר שהתאים לי או שנראה טוב או שזה מה שרציתי. והמחירים היו מופקעים. המחיר הרגיל לשמלה הממוצע היה 10,000 פאונד. 10,000 פאונד הבנתי, זה בערך 70 דולר. זה ממש ממש יקר. ובכל זאת אלו המחירים לשמלות. טובי קנתה שמלות וכל אחת עלתה לפחות את זה. חמותה, אני חושבת, קנתה להם את זה. הם ממש עשירים והם... היא הלכה לקניות עם חמותה. אני חושב תשאולי היא החזירה אחד מהם בסופו של דבר, היא לא אהבה את זה. הלכתי והסתכלנו. אפילו גרמתי לאלי לבוא איתי יום אחד להוריד את הבוקר כי כשאתה מוציא כל כך הרבה כסף רציתי שהוא לפחות יאהב את זה. ואני פשוט... לא היה כלום. אפילו לא הייתה לי בעיה לבחור, פשוט לא מצאתי כלום.

הרגשתי מיואשת, ואני שונאת קניות. אני לא יודעת אם אתם זוכיםר, אבל אני באמת... אני לא יכולה לסבול את זה, אני שונאת ללבוש בגדים ואני שונאת להיות בחנויות ואני שונאת להחליט. אז בסוף אמרתי, ״אני רק הולכת להכין שמלה״. ואני כבר שנים לא תפרתי לעצמי, לא משהו כמו שמלה לחתונה, שצריכה להיות מושלמת ולצאת טוב ולהיות... שנים לא עשיתי את זה ובאמת לא ידעתי מה הגודל. לקחתי דפוס מטובי ולא היה לי שאהבתי אז באמת... זה היה גאוני. עבדתי כל כך קשה. לקחתי דגם של טובי של שמלת חולצה-מותן, שזה הסגנון, לפחות כאן. והשתמשתי בחלק העליון, בחלק העליון של הכפתורים ובשרוולים ובצווארון. ואת החצאית לא השתמשתי. לחצאית המצאתי דוגמה משלי. עשיתי את זה כמו... את יודעת כמו חצאיות ספרדיות שיש שכבה אחת ואז היא נאספת ואז רחבה, כמו משהו מסוג שמלת איכרים.

כל... זה כמו לוחות, רק כל פאנל הוא... מה זה, כשתופרים אותו זה כמו מלבנים. כל מלבן בגודל כפול מזה שלפניו, כך שכדי לחבר אותו יש לאסוף אותו ואז לתפור אותו על השני. ואז המלבן הבא הוא פעמיים מהשני ואתה אוסף אותו. ובכל מקרה, לא הבנתי כמה זה צריך לעבוד. וקניתי חומר, שגם זה לא היה קל למצוא. ולכן זו הייתה שמלה מאוד מסובכת, היא מאוד מפורטת. היו לו כפתורים בחזית והיה לו צווארון, וכמובן שרוולים. והשמלה שטובי נתנה לי הדוגמה הייתה מידה 12. אז אני לא ממש מידה 12, אני מידה 14 אז הדוגמא הייתה קטנה מדי והחצים לא יצאו במקום הנכון בכלל. אז הייתי צריך לא רק להכין את התבנית אלא גם להתאים אותה, זו הפעם הראשונה.

בדרך כלל אני פשוט עושה דוגמה ואז זה בדרך כלל מתאים לי בסופו של דבר, שם גזרתי קצת חומר ואז הייתי צריך להצמיד אותו. הייתי צריך לעשות את כל ההתאמות האלה ולבסס על עצמי וזה היה מאוד מאוד קשה, עבדתי ממש, ממש קשה. והחצאית, שמה את כל השכבות האלה בסוף, היא יצאה קצרה מדי כי השתמשתי בחישוב שגוי ושכחתי לקחת בחשבון את הקיפול... אז היא הייתה קצרה מדי, אז נאלצתי לחזור ולקנות עוד חומר ולהוסיף על פאנל אחר בסוף כך שיש לו, לדעתי, חמישה פאנלים.

וזו כל כך הרבה עבודה וזה לקח כל כך הרבה חומר. בסופו של דבר השמלה, אני לא יכולה להגיד שהיא יצאה מעולה. העבודה בסדר, עשיתי את זה בסדר, אבל זה לא נראה לי כל כך נהדר, זה לא היה מה שציפיתי וכל כך התאכזבתי. זה בסדר, אבל זה לא יפה, זה לא מה שחשבתי. אבל זה לא היה נורא איפה שיכולתי להגיד, ״בסדר, אני לא יכולה ללבוש את זה לחתונה,״ וללכת לקנות עוד שמלה או להכין עוד אחת או משהו. זה היה כאילו, הייתי צריכה להשתמש בו לחתונה אבל לא הייתי ממש מרוצה. אבל זה מה שעשיתי בסוף, לבשתי את זה.

וזה היה ככה ככה, אבל גם זה היה הרבה עבודה והייתי צריכה להתרוצץ ולקנות לעצמי מה שיתאים. ואז את חורי הכפתורים הבאתי לחנות שהם צריכים לעשות את חורי הכפתורים כי אני לא כל כך מעולה בזה. התרוצצנו כמו משוגעים וחיכינו, ציפינו, חיכינו לחתונה. האופאוף נמצא בישיבה של הרב הורביץ (B.M.T. (זה היה נחמד, זה היה נחמד. והחתונה עצמה, אמרתי לך בטלפון, אני חושב,, זה היה סוג של אנטיקליימקס, אחרי כל זה. דרך אגב, יש לנו תמונות וסרטים שאני שולחת, אלי צילם את הילדים לפני שהלכנו לחתונה כדי שתראו שכולם מחופשים. אני לא חושבת שהוא קיבל תמונה שלי, כי אני חושבת שהתלבשתי ועד שהייתי מוכנה איחרנו, אז אני לא חושבת שיש לו תמונה שלי.

אני אקבל תמונה שלי בשמלה הזאת יום אחד, או שתראו אותה בשנה הבאה. אבל בכל מקרה... ותמונות החתונה, אם יש אחת שיש בה אותי, כמו תמונה משפחתית, אני אשלח אותה אבל אני לא חושבת שהיו כי לא היה להם צלם כל כך גדול, זה היה כאילו... אני לא יודעת, אני אספר לך עוד דקה.

החתונה של דוד ונחמה

החתונה עצמה הייתה כמו אנטיקליימקס. סוף סוף הכל מוכן והלכנו, אבל אמרתי לכם שזה די מוזר. זה היה נפרד לגמרי כי הם לא רצו מעורב, זה לא היה ממש עקרוני, הם רצו שזה יהיה נפרד, נניח, בתוך .. באמצע, אבל לפחות באותה קומה, לפחות ב אותו חדר. אבל בעברית אין חדר שהיה גדול מספיק גם לגברים וגם לנשים. היו שני חדרים גדולים למדי, אבל אף אחד מהם לא מספיק גדול עבור גברים ונשים כאחד. אז זה מה שהם החליטו בסוף. היחיד היה בין שני החדרים היו ארבע גרמי מדרגות אז זה היה כאילו, אני לא יודעת, זה היה די מוזר. הגברים היו למטה ואנחנו היינו למעלה. ולא אהבתי את זה כי חלק מהחתונה, זה לא רק לאכול ולדבר עם אנשים, והיה להם רמקול, כדי שנוכל לשמוע את השירים והריקודים, אבל זה לא אותו דבר כמו להיות שם ולראות את זה.

וזה קצת מוזר שדוד ונחמה אחרי החדר ייחוד כשהם ביחד. אחרי החופה הם ביחד בחדר לכמה דקות ואז הם נפרדים לערב המנוחה. הגברים בקומה הרביעית, של דוד בקומה הראשונה, אז זה היה... אני לא יודע, זה היה מוזר. אני אישית ירדתי למטה, הייתי עם הגברים. אף אחד לא אמר כלום ורציתי לראות, רציתי להיות שם. ובסופו של דבר הרבה נשים ירדו. זה לא היה אותו הדבר לא נשמעת. הם פשוט... אני לא יודעת. האוכל היה טעים, אני מניחה. ואחר כך אפילו הסעודה, אפילו הסעודה. היו לנו משפחה וחברים קרובים, אפילו זה היה נפרד, גברים מצד אחד ונשים מצד שני ובאמצע מחיצה.

זה ממש הרג אותי. לא ראיתי את אלי כל הערב ו... אני לא יודעת, זה היה בסדר. אני לא רוצה להגיד את זה... אלי כל הזמן אמר לי ״אל תשפטי. לכל אדם יש את הדרך שלו״, ומי אני שאשפוט? אבל פשוט צחקתי. כמו שאמרתי לטובי אחר כך, הייתי בחתונות לא קרוב משפחה, כמו דוד שהוא גיס ואני מאוד קרובה למשפחה. חתונות של סתם חברים שלי או אפילו אנשים שאני בקושי מכירה התרגשתי יותר בחתונה שלהם משלי... לא הצלחתי להתרגש באמת. היא בחורה מאוד מתוקה, נחמה, ואני בקושי מכירה אותה כי... רק רגע, [מישהו דופק בדלת., זו הייתה השכנה שלי, ציפי וזה אומר שכבר מאוחר, זה אומר שזה כבר... זה כבר 13:10. אז כבר שעתיים אני יושב פה, מ-11, בין להשתטות עם הקלטת להרדמת העברית וכך צבי יכנס בכל רגע ושבע עוד מעט ואני מניחה ששאר הקלטת אני אני אעזוב להם, אבל שבת שבע תעשה... היא ניגנה רסיטל בקלטת הזו, אז אני אבקש ממנה לנגן את רסיטל הפסנתר שלה ואני אבקש מהילדים לדבר, אני מניחה, ואני אשלח את זה.

בכל מקרה, בדיוק סיפרתי לך על החתונה של דוד, על נחמה, שהיא מאוד מתוקה. ואחר כך בסוכות היינו אצל המחותנים שלי בשביל סוכות והיינו אמורים להיות כאן ויאסול עמד לבוא, אבל ברגע האחרון הוא נסוג אז הלכנו לשם בסוף. ודוד ונחמה היו שם לסעודה אחת. ההורים שלה גם גרים בבית וגן אז הם הולכים לשם, חצי חצי, חצי להוריה וחצי להוריו. וכך אני באמת לא מכירה אותה ואני באמת... לא יודעת, עם טובי ואני זה היה כל כך שונה. אני מניחה שזה יוצא דופן שהגיסות כל כך קרובות. ואני רוצה להיות ידידותית איתה אבל... והיא מאוד מאוד נחמדה. היא גם למדה פסנתר שנים רבות ואחותה גרה כאן בפאג״י.


השכנה שגם מלמדת פסנתר

אחותה של נחמה, קוראים לה חני והיא מורה לפסנתר אז קצת התיידדתי איתה. אתמול כשהכנתי את הקלטת הזאת, אבל לא שמעת אותה כי בכל מקרה כל זה נהרס. היא באה והיה לנו שיחה מקצועית לגבי אילו ספרים להשתמש ומה היא עושה ומה את עושה, השווינו הערות. ואני רוצה שבת שבע תלמד איתה, כי אצלי זה מאוד נחמד כמו שאמרתי, אבל אני חוששת שזה לא יהיה... היא לא תיקח את זה ברצינות, ואילו היא צריכה לצאת מהבית וללכת לבית של חני וללמוד. ואני חושבת שחני היא מורה טובה. אבל שבע ממש מתרגשת ללכת לחני, ואילו איתי היא לפעמים... היא לא רוצה...

חני ילדה לפני כמה חודשים, היא אמרה ש... ואין להם פסנתר. הם קנו פסנתר, הם מקבלים אותו בעוד שלושה שבועות. אז אמרתי שהיא יכולה להתחיל כאן ללמד אצלי בבית ואני אצפה בתינוק שלה בשבילה. היא היססה, היא לא אהבה את הרעיון, אני לא חושבת. היא אמרה שכאשר היא תקבל את הפסנתר שלה בעוד שלושה שבועות היא תודיע לי, אז אני מאוד מקווה שהיא תסכים. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מפתה, כי בת שבע ממש מוכנה ויש לה מאוד מוטיבציה, אז נראה.

בעיות עם מכירת הדירה בפאג״י

מה עוד אני יכול להגיד לך? הדירה הזאת, זה מאוד מייאש. אני פשוט מיואשת לגמרי כבר. אנחנו ממשיכים לפרסם אבל רק בינתיים אף אחד לא מעוניין לקנות. היה לנו זוג אחד, זה היה רוצח אמיתי. מאז שכמעט קנינו את הבית בעברית, זה היה כל כך אכזבה. ואז אחרי... אלי הלך שלוש פעמים לחתום, הוא היה כל כך... בכל פעם שמתאנו מישהו הכנתי שנאפס לכשהוא חזר הביתה שנשתה לחיים, ובכל פעם שהוא חזר הביתה הוא אמר ״לא, עדיין לא הסכמנו״. ואז לבסוף הכל נפל. יום אחרי הכל נפל והייתי כל כך בדיכאון, האנשים שהיו אמורים לקנות את הדירה שלנו ביטלו אז בסופו של דבר זה היה דבר נהדר כי היה להם בחתימה היינו מחייבים את עצמנו תוך חודש להביא כמו, אני לא יודע, $30,000 או משהו או יותר, אני לא זוכר. אני לא זוכר ...או יותר, אני לא זוכרת. אני לא זוכר. כמויות אדירות. אז אני לא יודעת, אלי אומר שהיינו בכלא עד עכשיו. אז מזל ש... אני מניחה שהכל יצא על הצד הטוב ביותר, למרות שמאז, אפילו לא מצאנו שם שום דבר במחיר סביר. ואז למדנו את הלקח שלנו שאתה צריך קודם למכור, או לפחות שיהיה מישהו מאוד מאוד רציני שרוצה לקנות לפני שאתה הולך לחתום במקום אחר.

אז פרסמנו את הדירה שלנו. וממש לפני ראש השנה לפני כחודשיים הגיע זוג צעיר לראות את הדירה. והם מאוד אהבו את זה, יכולתי לראות שהם אהבו את זה, והיא אמרה שהם אהבו את זה, והוא אהב את זה. וישבו ואמרו: ניקח. כל כך התרגשתי, לא האמנתי. אמרתי, ״באמת? אתה באמת רוצה את זה?״ והם אמרו, ״כן, אנחנו אוהבים את זה מאוד. אז מה עם תשלומים? כמה אתה רוצה?״ אמרנו שהם אפילו לא התווכחו איתנו. הם אמרו, ״בסדר״. אז הם אמרו, ״הכסף מגיע״. שניהם אמריקאים וכנראה אחד מהם, אמה עשירה ואמה הייתה משלמת על זה. אז היא אמרה, ״אני חייבת להביא את אמא שלי כדי לראות את זה, אבל זה כלום. זו החלטה שלנו. ואמא שלי, מה שלא נחליט, היא תהיה לא נשמע או משהו״. ואמה גרה ברמת גן, בתל אביב.

אז הייתי קצת עצבני, אבל הם גרמו לזה להיראות כאילו זו ההחלטה שלהם, אז כל כך התרגשנו. כבר חיפשתי בעיתונים דירות ארבעה חדרים, דירות שלושה חדרים שכבר הסתכלתי עליהן, שאני אפילו לא מעזה לחלום עליהן. אז אמא שלה הגיעה יומיים אחר כך וגם היא הסתכלה על הדירה, ואני חושבת שהיא התרשמה. הצבעתי על דברים שונים והראיתי לה גם דברים לא טובים שהיא צריכה לדעת, שאסור לנו לצבוע אותם. אבל זה זוג צעיר, אין להם עדיין ילדים. וזו דירה די גדולה בשביל זה. ואז האמא חזרה באותו יום, היא חזרה עם מומחה, קבלן, מישהו שיודע בנייה וחוזים. והוא עבר, הוא בדק את כל הצנרת, הוא בדק את כל החשמל, הוא בדק את הרצפות, הוא בדק את החדר הקטן. ולא הסתובבתי איתו, אבל שמעתי אותו גם, הוא אמר דברים חיוביים. הוא אמר, ״אוי, זו לא בעיה. והוא חזק מאוד, הבניין״. כי זה, זה בניין טוב. זו דירה טובה. ואפילו החדר הקטן, תיקנו אותו כבר. והוא אמר שזה טוב, מה שעשינו, וזה צריך להחזיק. והוא אמר כמה זה נחמד שזה בקומה הראשונה ויש חצר אחורית. אז פשוט הייתי בטוחה. והם אמרו שיתקשרו אלינו ויודיעו לנו.

והייתי ברקיע השביעי, הייתי בטוחה שזהו זה. ציפיתי שאולי ינסו להתמקח קצת על המחיר. האמא נראתה לי קצת פחות תמימה מהבת. אבל חשבתי שהם יתמקחו איתנו קצת, ומעולם לא ציפינו לקבל את המחיר המבוקש שלנו. אבל רק כדי שיהיה מישהו שאוהב את זה למכור, הייתי בטוחה ש... ואז היא התקשרה יומיים אחר כך והיא אמרה, ״אנחנו לא מעוניינים״. שאמא שלה רוצה לקנות להם דירה גדולה יותר. אז אמרתי, ״אולי אם נרד במחיר?״ והיא אמרה, ״לא, זה לא המחיר. זה גודל הדירה״. בהחלט, זו לא דירה גדולה. ואמא שלה רוצה שהיא תקנה דירה גדולה יותר. ואני הייתי כל כך מרוסקת באותו יום, כי באמת היו לי תקוות. הייתי מאוד מאוד מדוכאת, כי אמרתי, ״עכשיו אף אחד לא הולך לראות את הדירה בגלל החגים״. לאף אחד אין זמן, זה חודש עמוס. ואז אחר כך, יתחיל לרדת גשם והדירה שלנו בחורף לא נראית טוב. דירה לא קלה למכירה. אז לא נוכל... אז נצטרך לחכות עוד שנה שלמה. ופשוט רציתי כל כך לצאת מכאן כבר. אבל הייתי מאוד מאוד מדוכאת. אני זוכרת שיום אחד הייתי ממש למטה במזבלות. צעקתי על הילדים כל היום. ואז, שבוע לאחר מכן, מישהו בא לראות את הדירה עבור הוריו. ואז הם באו לראות את הדירה ומצאו חן בעיניהם. והם אהבו את זה כי יש להם שני ילדים נשואים שגרים כאן בסנהדריה מורחבת והם רצו לגור קרוב, והדירה הזאת בסדר עבורם. הם לא צריכים דירה גדולה יותר. ויש להם דירת שלושה חדרים גדולה גם בשכונה אחרת, אבל הם אוהבים את זה, הדירה הזאת. הם אוהבים את זה כי זו דירה חמודה, יש בה הרבה.

אז הם רצו את זה. אבל הם אמרו שהם צריכים קודם למכור את הדירה שלהם. וזה היה לפני יותר מחודש. והם אמרו שבאופן עקרוני הם רוצים את הדירה כי ביקשו שלא נפרסם. הם אמרו, ״תן לנו שבועיים. ואז נדע״. אז הסכמנו לזה. והם התקשרו חזרה אחרי שבועיים, לא היו להם ארבעה וכל אחד יקנה את הדירה שלו. והם התקשרו אלינו שוב אחרי שבועיים, הם עדיין לא. אז הנה יש לנו מישהו שרוצה את זה, אבל הוא בעצמו לא מכר את הדירה שלהם. אז ויתרנו עליהם, פרסמנו שוב השבוע. אבל, עד כה, שני אנשים באו להסתכל על זה והם נכנסו והם יצאו. זה לא מה שהם רצו. וגם לא מצאנו כלום. אז זה פשוט ממש מדכא, אבל אני אפסיק לדבר על זה עכשיו כי צבי הולך להכנס בכל רגע ואני רוצה להשאיר את שאר הקלטת כדי שידברו. אז אני אסיים עכשיו. שמעת עליי מספיק, אני מניח ששעה וחצי לשמוע אותי זה מספיק. ואני הולכת לבדוק את הקלטת השנייה עכשיו כדי לוודא שזה בסדר. אז תמשיכו לכתוב. להתראות

צבי קיבל את המכתב שלכם, הוא רק פתח אותו. הוא ממש התרגש ומתוך המכתב נפלה תמונה של אמא, אז הוא חושב שזו התמונה האישית בשבילו והוא לא מרפה ממנה. ועכשיו הוא מחזיק את התמונה שלך ועכשיו הוא הולך לדבר איתך. בסדר. הוא שאול אם את רוצה לראות עוד סבתא והוא מראה את התמונה שלך לתמונה של הסבתא השניה.


צבי: מה, ממי וסבא יכולים לשמוע אותנו?

אמא: אמ, אנחנו מדברים בטייפ, שולחים את הטייפ בדואר והם מקשיבים.

צבי: מתי אני אלך ליואל:

אמא: אחרי ארוחת צהרים

צבי: אני צריך את הכרטיסיה

אמא: אה, אתה רוצה לנסוע באוטובוס? תספור באנגלית....


Comentarios


bottom of page