top of page

דינה הצופה אל אופק בלתי נראה באותו יום מופלא שהחל במנגינה והמשיך בטיול בגבעת התורמוסים ונגמר ברצח

יום שישי, ערב שבת פקודי תשס״ג שמונה בבוקר, דינה, אמא שלי, מנסה לחטוף עוד כמה דקות פינוק במיטה, מתמוגגת משלוות יום שישי. ברגע האפשרי האחרון היא קופצת מהמיטה בזריזות, מתארגנת, לוקחת את תיק התווים ורצה לקונסרבטוריון.


יום שישי בבוקר הוא זמן החזרות השבועי של התזמורת. היא מחישה את צעדיה ונהנית מהשמש שמבצבצת פתאום בסוף החורף. אלי, אבא שלי, חוזר הביתה מהתפילה בצעדים איטיים, נושם אוויר נקי. השלג של השבוע שעבר כבר נמס, ושמש ראשונה של סוף החורף עלתה במלוא הדרה.


כשנכנס הספיק לראות את דינה יוצאת בחטף דרך דלת הזכוכית במטבח. הוא מכין לעצמו ארוחת בוקר קלה, וזמזום קליל עולה על שפתיו, יום טוב עומד בפתח הוא מרגיש, לוקח את מפתחות האוטו ויוצא מהבית. חונה ליד הקונסרבטוריון, מחכה שדינה תצא. הרדיו מזמזם שירים של פעם ואלי איתו, פותח חלונות ומחכה.


הוא רואה אותה הרבה לפני שהיא מבחינה בו, יוצאת בצהלה תוך שיחה ערה עם חברותיה לתזמורת, מימינה אסתר הכנרית ומשמאלה מלי עם הויולה. הוא מביט בה ומרגיש את אותו גל של אהבה טהורה אל הנערה הגבוהה והאצילית שלו.


פתאום היא שמה לב לאוטו הירוק וקוראת, ״אלי״, ״בואי״ הוא משיב ״נוסעים״. היא נכנסת לאוטו ומבחינה מיד בניצוץ השובבי בעיניו, ובמצלמה המונחת על המושב האחורי. אסור לתת ליום כזה לעבור בלי לטבול בפרחים הראשונים שמנצלים את ראשית מרץ ומרשים לעצמם לצבוע את האדמה בסגול. עמק האלה, המקום שבו נפגשים הרי יהודה המוצקים עם הרוך של השפלה, שכבות של היסטוריה נערמות זו על גבי זו מתחת לצלחות לווין ענקיות. אלי מדומם את המנוע ומשקיט את הפלאפון למרגלות גבעת התורמוסים.


שלושים שנה עברו מאז אותו טיול פריחה בפסח בירושלים, שלושים שנה של חיבור מופלא, של צמיחה יחד, שלושים שנות אהבה שבונה ודאות, ודאות שמאפשרת אהבה, עכשיו אפשר להקשיב לשקט הזה יחד, להאזין לצלילי הטוהר ולשמוע את המוזיקה ההרמונית שהלכה והזדככה לאורך השנים, עכשיו אפשר להתמלא בה, לשאוף אותה אל הריאות ולחוש שמתקרבים לאקורד הסיום.


בשקט הזה, במבטי העיניים של דינה הצופה אל אופק בלתי נראה, בבת הצחוק של אלי המדגדג את דינה, בתורמוס הבודד הניצב זקוף וראשו בשמים, בעננות המתקרבת מצפון ומאיימת להקדיר את השמים הצלולים, שקט שניבט משבע - עשרה התמונות שאלי צילם על סרט הצילום הקטוע שפותח בשבוע שאחרי.


בשקט הזה נטמנו להן צווחות הזוועה. כמה שעות אחרי שצולמו התמונות האלו, בליל שבת נכנסו מחבלים לביתם ורצחו את אבא שלי ואת אמא שלי. כשיזמתי את ״רוקמות אור״ ידעתי שארקום על המטפחת שאמא שלי חבשה באותו יום מופלא שהחל במנגינה והמשיך בטיול בגבעת התורמוסים ונגמר ברצח איום. מטפחת בגווני כחול - ירוק - סגול שהיא אהבה, אותם בחרה לווילונות ולשמיכות של חדר ילדותי,


בת שבע (הורביץ) סדן

מצגת תמונות מהרגעים האחרונים שלהם בעולם הזה - ניתן לדפדף לצדדים


bottom of page