top of page

דבי ישבה עמנו שעה ארוכה, סיפרה חוויות, עודדה, הצחיקה, ולקחה עימה נתח רציני מהכאב.


כל כך הרבה פעמים אני חושבת לי שכל כך חבל שהילדים שלנו לא מספיק הכירו את הדודים שלהם.

הגדולים זכו, אך הקטנים, מה גדול ההפסד!


והנכדים שלהם עצמם, מי יכול ויודע לתאר את אישיותם רבת האנפין והגוונים? את היופי הפנימי שפרץ החוצה באור יקרות? את הנעימות הפקחות, הטוב, האהבה הגדולה, שמחת החיים, האמונה, החוסן, חוש ההומור, האידיאליזם, המסירות...


אהבת התורה הענקית של שניהם, שהיתה בראש מעייניהם.


אפשר לספר מעט מפה ומשם. אולי מבין כולם ניתן יהיה לחבר נקודה לנקודה, וקו לקו, לצייר רמז לדמותם.


כשדוד (אח של אלי) ואני גרנו תקופה בסנהדריה, קרוב לביתם של אלי ודבי, זכינו להיות עימם רבות.

משפחה עליזה ביותר. הם היו שקועים בגידול ילדיהם. היו כל כך גאים בהם.


בת שבע הבכורה הנערצת עם שתי קוקיות.

צבי המתוק עם פנים מאירות, וחן בלתי רגיל,

ונחמה המצחיקולה ,שהייתה בת שנתיים, והייתה דובי לא לא למופת.

שולמית היפיפיה, נולדה אחר כך.....




אלי היה הרב'ה בחיידר של ׳מרכז׳. היו לו סיפורים מתוקים על תלמידיו, ואתגריו.

היה ברור שהוא משקיע המון המון מחשבה על אופן הנחלת הלימוד, ומחשבה רבה על כל תלמיד ותלמיד. הוא התייחס לתפקידו בכובד ראש כתפקיד רב אחריות. נראה היה שהוא השקיע לפחות כמו מסירת שיעור לבחורים בישיבה.


פעם הוא שלח לדוד קלסר עב כרס, ובו מפתח של נושאים בתורת המהר״ל, שהוא ערך. ובו מסודרים דברי המהר״ל לפי נושאים מוגדרים. דוד התפעל כל כך מההשקעה ומהידיעות המדהימות והמסודרות.


דבי הכניסה אותי למאחורי הקלעים של המשפחה. היא סיפרה לי את כל הידיעות הסודיות וההיסטוריה. דברים שגרמו לי להרגיש ב"עניינים".




שניהם היו כל כך טאקטיים ונבונים וידעו איך לתקשר ברמה בלתי מצויה.

דוד מתרפק מאוד על השיחות עם אלי. עד עכשיו הוא לא מצא לו תחליף. הוא יזם שיחות עמו, הקשיב הקשבת אמת, העיר והאיר, בחכמה ופיקחות, בסבלנות ובמאור פנים.

בסוף כל שיחה כזאת, דוד יצא עם הרגשה שהבינו אותו, אהבו וכיבדו אותו, והחכימו אותו מאוד.


גם דבי הייתה בעלת כישורי הקשבה והבנת נפש האדם. היה לה קסם מיוחד. כל מי שבא במגע עימה, הוקסם.

הגובה, היופי, מינונים מדהימים של חן, העיניים הבורקות בהתלהבות...



היה להם כושר סיפור מגי.

אלי היה מספר סיפורים שמטרתם הייתה לחנך, ללמד, לגרום להבנה. והכל, מתובל בהומור הנפלא שלו.

דבי הייתה אשפית הסיפורים. היא ידעה לתאר אירוע יום-יומי באופן שריתק את השומעים, כאילו מדובר בסיפור מתח. נקודת המבט שלה הייתה תמיד מקורית.

צחוק הפעמונים שלה והאור שבעיניה , סחף אחריה את כולם. הענוה שלה הייתה מיוחדת במינה.


השם חנן אותה במתנות רבות ומיוחדות. כישרונות שכליים גאונים, הבנה מוזיקליות, אומנית בעלת ידי זהב.

היא בנתה את עצמה ועברה כברת דרך ארוכה, עד שזכתה לבית של תורה.

ולמרות כל זאת התנהלה בעממיות ולא החזיקה מעצמה. ולא נרתעה מלהציג את חולשותיה.



יש לי מתנות יקרות שהיא יצרה במו ידיה.

היא סרגה שמיכה לכבוד הולדת יצחק מרדכי, בכורנו, עשויה שלושה צבעים. כיוון שלא יכלה לדעת את מין היילוד... ועמו צירפה ליצן מקסים, שסרגה מאותם חוטי צמר.

על המיטה בחדר הילדים, הייתה רכבת של כריות, כולל קטר, קרונות, וגלגלים. כולו עשוי בדים צבעוניים.

היא הייתה כל כך יצירתית!


אלי ודבי עברו שלל ניסיונות לא פשוטים בכלל, בחייהם הקצרים. אתגרים רפואיים רבים, מעברי דירות ועיסוקים, ועוד כהנה וכהנה.

עם כל גל שעבר עליהם, אזרו כוחות, ובכוחות משותפים, ותמיכה הדדית של זוגיות מופלאה, הם צלחו כל מכשול.

אחרי כל נפילה, קמו והתגברו בצורה מעוררת התפעלות.


הם השתמשו בניסיונות שלהם, כדי לעודד אחרים מניסיונם, ולהעניק להם כוח.



אחרי שעברתי מספר הפלות ברצף, דבי ישבה עמנו שעה ארוכה, סיפרה חוויות, עודדה, הצחיקה, ולקחה עימה נתח רציני מהכאב.


הם היו גאוות סבא וסבתא, ומושא לאהבת והערצת כל המשפחה.

בכל אירוע משפחתי, הם לקחו אחריות, והובילו כל מהלך, בטוב טעם, ובעצה נכונה , בחיבוק הענק שלהם, השכילו לתת לכולם כוח.


הגעגועים רק מתגברים והולכים.

הם כל כך חסרים!!!


אך משמח אותנו כל כך לראות אתכם, בבואות של תכונות שונות של הוריכם,

והילדים המדהימים שלכם, בכלל...


אנו מתפללים לגאולה בקרוב ,ולתחיית המתים. ומייחלים למפגש מחדש של כל היקרים במשפחה..


אוהבת מאוד מאוד,

נחמה הורביץ

bottom of page