בורקס, עוגה לשבת.. והיא לא מדברת. היא ממש לא דיברה. חיבקה אותי, חייכה ובוכה, דמעה וחיוך וזה הכל.
עבדנו יחד כמחנכות באולפנת קרית ארבע וגרנו באותו בניין. לדבר על דינה זה לעצום את העיניים ולהעלות תמונות. התמונות האלו מבטאות יותר מאשר כל דיבור.
לראות את הפנים של דינה בערב פסח, כשאנחנו עומדים ומשפשפים ומשפשפים, מלוכלכים ומקרצפים ודינה חוזרת מטיול, כי שבוע לפני פסח הם גמרו את כל ההכנות לפסח ויצאו לטייל. וכל שנה מחדש הרב אלי היה אומר ״זה הזמן לטייל כי הפריחה בשיאה״ ואנחנו עומדים ומשפשפים.
ולראות את דינה עם משלוח מנות שהוא תמיד ״קטן ולא מוצלח״ והוא היה כל כך יפה, בטוב טעם, כל כך טעים ״אבל סתם, זה לא הצליח לי וככה...״
ותמונות... ואני עומדת בטקס ליד מערת המכפלה בערב יום העצמאות ואיך שלא יהיה, תמיד אראה אותה שם עומדת בולטת וזורחת.
יש תמונה אחת שהיא מאוד מאוד חזקה בלב שלי, זה מהימים הנוראים, בשורה לפני או בשורה אחרי (בישיבת ״ניר״ קרית ארבע), דינה עומדת ומצד אחד אמה של דינה (שדינה כל הזמן עזרה לה עם סידור באנגלית לעקוב אחר התקדמות התפילה) ומצד שני הבנות שלה. זאת התמונה שהכי בולטת. דבוקות, יפות, נישאות. כל העמידה שלהם היא עמידה של תפילה וזה כל כך יפה ותמיד הייתי מסתכלת על היופי הזה. אין לי מילים אפילו לבטא את זה.
הרבה פעמים מאז הרצח אני עולה במדרגות הביתה ועולה בי התמונה הדמיונית של הרגעים האחרונים של דינה. אני לא יכולה להקל שדינה, עם כל העוצמות של הטוב והתמימות והיופי של החיים ומנגד חיית אדם. איך הוא לא מת רק מזה שהיא עומדת מולו?! או ההפך. אני מרגישה שדינה הלכה בגאון, בשמחה באמונה. אין לי צל של ספק, כך היא הלכה כי כך היא היתה.
בעונג שבת אצלה בבית, בזמן שהיינו מחנכות מקבילות ועשינו פעם אחת עונג שבת משותף של הכיתות, כל הבנות שרו ואין מילים לתאר את הזריחה את החיוך הקורן אושר של דינה.
אני זוכרת את עצמנו כמחנכות חוזרות יחד מהאולפנה ודינה לא רואה דברים רעים בעולם. אין דברים רעים בעולם. הכל טוב. לפעמים זה הפריע לי ״איך את לא רואה? זה לא בסדר וזה לא בסדר וזה לא בסדר״. היא לא רואה. זה לא שהיא רואה טוב כי היא לא יכולה לראות את הרע, היא רואה טוב כי בתוך הראיה שלה היא הופכת את הרע לטוב. כשדינה נתקלה בדבר שהוא לא טוב, היא לא כעסה, מקסימום היתה עצובה, אך לא כועסת.
אני זוכרת את עצמי מקנאת בחברות הטובות של דינה שהם חברות טובות וכאלה קרובות. ומצד שני אני זוכרת את עצמי ברגעים שגם איתי היא פותחת את הכל. לא רק בפני, בפני כל העולם. היא בעצם חברה טובה של כולם.
לפני חתונה של אחת הבנות דינה הולכת לקנות שמלה. כולנו, כל מי שאיתה בשטח שותף לקניית השמלה. כולם שותפים לעניין. לא מתוך חושפנות אלא מתוך הכלה. היא מכילה את כולנו וכולנו שם בפנים.
במסיבת פורים אחרי שהשאתי את בני הראשון, הגעתי ממסיבת שבע ברכות שלו ודינה תופסת אותי ורוקדת איתי בכזה ריקוד ובכזה שמחה.
כשחזרתי מהשבעה על אבי ודופקים בדלת ביום שישי ודינה מופיעה עם צלחת עם כל מיני דברים.. בורקס עוגה לשבת.. והיא לא מדברת. היא ממש לא דיברה. חיבקה אותי, חייכה ובוכה, דמעה וחיוך וזה הכל.
ותמונות... תמונות... תמונות...
אנחנו בטיול שנתי ודינה נכנסת לחדר שלנו ואומרת ״אוף, מה פתאום, המסלול מחר לא מתאים לי, המסלול קשה זה לא בשבילי״ ואני, שלא תכננתי לצאת למסלול, שאלתי את דינה מתוך תקווה שתישאר איתי ״אז את נשארת?״ ודינה השיבה ״מה פתאום, הבנות הולכות, מה אני לא אלך?״ והיא חוזרת אחר כך זורחת כולה, היא עשתה את זה, היא הלכה.
התמונות באמת מציפות ואי אפשר לדבר על דינה, אפשר רק להגיד שדינה לא מתה. דינה חיה כי דינה כולה חיות ואנחנו מרגישים אותה והיא קיימת אתנו כל הזמן, ויחד עם זאת, אנחנו בשר ודם והיא כל כך כל כך חסרה לנו.
