אבא, זה מאוד מוזר לי, זאת הפעם הראשונה בכל כך הרבה שנים שאין לנו אף אחד יחד אתנו בשבת

הכיבוד הורים של אלי היה משהו, תמיד הוא בא לבנות לי את הסוכה. לקראת הניתוח שהייתי צריך לעבור בצרפת, השתוממתי מכל התכנון של אלי, הוא לקח על עצמו את כל האחריות, במסירות כזאת שקשה לתאר.

כל ערב שבת אלי הקפיד לצלצל לפני הדלקת נרות ולשאול איך אנחנו מרגישים. בערב שבת שלפני הרצח הוא התקשר וסיפר לי משהו, שרק בדיעבד הבנתי את המשמעות שלו, אלי אמר ״אבא, זה מאוד מוזר לי, זאת הפעם הראשונה בכל כך הרבה שנים שאין לנו אף אחד יחד אתנו בשבת. שולמית נסעה לאילת להיות יחד עם בנות שהיו איתה שם בשירות לאומי, הבן המאומץ הוזמן למקום אחר. מוזר״. הבית שלהם תמיד היה מלא בשבתות. תמיד תמיד תמיד הבית היה מלא.

יש לי הרגשה שכל פרשת חייהם זה משהו שצריך ללמוד ולהתחנך מזה. שניהם, אלי ודינה, נולדו ילדים רגילים, אלי נולד למשפחה עם תורה, דינה נולדה למשפחה יהודית אך לא שומרי תורה. שניהם היו מחוננים. אנחנו שמחנו וההורים של דינה שמחו.

לאלי היתה התפתחות מסויימת עד לגיל ההתבגרות, הוא הלך התקדם ולמד והיה מלא עניין בכל דבר, אבל היו לו פחדים מסוימים ואנחנו הבאנו אותו לאישיות גדולה בפסיכולוגיה שהתרשמה מאלי ואמרה לנו ״יש לכם ילד מאוד מאוד מחונן וחכם, אבל הוא רואה את המציאות בעיניים מיוחדות, ומאוד מאוד יהיה קשה לחנך ילד כזה. תשכילו ותעבדו על זה כי יכול לצאת ממנו משהו״

היא נתנה לנו עצות ואנחנו חשבנו לפי תומנו שאנחנו הולכים בכיוון הנכון.

הוריה של דינה גידלו את הבת שלהם, שהיתה מחוננת ושכלתנית ממדרגה ראשונה, אבל יותר מזה, היא היתה עם רגישות. היא היתה מאוד מחוננת במוסיקה, חשבו שהיא תהיה פסנתרנית של קונצרטים בממדים של המונים.

ככה הם למדו במגביל, היא בוושינגטון, אנחנו במיאמי ביץ׳, עד לגיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות עברנו לגור בוושינגטון. אלי נכנס לישיבה מאוד מכובדת, גדולה וידועה. דינה נכנסה לבית ספר היומי ששם הייתי המנהל.

ואז התחיל איזה כיוון של מרד אצל שניהם, אלא שהמרד של אלי היה בכיוון הפוך מהמרד של דינה, אלי התרחק מהבית, הוא גם היה בישיבה רחוקה, אבל גם התרחק מהערכים של הבית. דינה התרחקה מהערכים של הבית שלה אבל בכיוון הפוך, אל היהדות.

בגיל ההתבגרות של אלי, אני מוכרח להודות, סבלנו נפשית ובאופן מיוחד אני בתור מחנך. לא ידענו להשכיל עם אלי. גם המשפחה של דינה סבלה מכך שהיא בחרה ללכת בכיוון שונה מהמשפחה, הם לא היו שמחים.

מתוך הכרה מסוימת ובזכות התפילות, הגענו למסקנה שאולי באיזה שהיא דרך אלי יוכל להגיע לישראל, למקום שהוא נולד בו, אולי אולי יהיה תקווה מתוך יציאתו מהגלות. זה לא היה פשוט לשכנע אותו, כי עד אז הוא כבר היה איש אוניברסלי, שכלתן שקרא כל כך הרבה ספרים והושפע מהם וחשב על כל דבר, אולי זה היה אחד מהכישלונות שלנו, אבל בסופו של דבר הצלחנו שהוא עלה ארצה והתגורר אצל אחות של אשתי בקיבוץ לא דתי.

אלי הגיע לארץ אחרי מלחמת ששת הימים והאווירה כנראה השפיע עליו בצורה עמוקה מאוד. הוא למד שם לאהוב את הארץ ולאהוב את העם. מן ההשגחה של השם, בעצם זה ששלחנו אותו, אנחנו גם שלחנו את עצמנו לארץ ישראל כתוצאה מכך.

אז לא ידענו שהגעתנו לוושינגטון זה איזה השגחה פרטית בהליכות הטבע שאנחנו נפגשנו עם דינה. ילדה יפה וביישנית שמיום הראשון שראיתי אותה זיהיתי שהיא הגדולה בחבורה מבחינת השכל והרגש. דינה התחברה עם ביתי.

כשעזבנו את וושינגטון דינה סיימה את הבית הספר היסודי ולא היה לה אפשרות להמשיך במסגרת יהודית, דינה המשיכה בתיכון כללי. אלי שהמשיך להיות בקיבוץ, בינתיים, התגייס לצנחנים והשתתף במלחמת התש״ה במצרים.

לאחר התיכון דינה שוב מרדה והחליטה לבוא ארצה למכללה. אלי התמרד במוסכמות הקיבוץ והתחיל להתעניין ביהדות. מבלי שידעתי אלי הגיע, יחד עם חבר שלו, לרב שהיה בעבר אחד מתלמידי בכפר הרוא״ה, אותו רב זיהה באלי פוטנציאל. אח״כ אלי הגיע בעזרת חבר לרב צבי יהודה ז״ל.

אלי ודינה נפגשו בבית שלנו, שבו דינה היתה בת בית, והם התחילו כל אחד להתחזק.

כך הסתיימה תקופת ההתבגרות של אלי ודינה והחלה התקופה הגדולה שלהם. לא רק שהתקשרו והיו יחד, אלא הם נכנסו לעבודה של קדושה עם חברות עם אנשים כל כך טובים. לאט לאט, אחרי שהם למדו ולמדו, הם יצאו ללמד עד שהגיעו לחברון.

בחייו עזרתי לאלי בלימודים, במתמטיקה, בגמרא, הלכנו למקומות יחד ודיברנו הרבה, אבל אני, כמו הרבה הורים, לא הכרתי את הבן שלי באמת, אני מרגיש שאולי יכולתי למנוע את כל הגלגול שלו, אם הייתי מכיר יותר לעומק את הנפש של הבן שלנו.

דיברתי עם אלי על זה, הוא אמר שזה אחד מהדברים שהוא משתדל לעשות עם תלמידיו ובוודאי עם בניו. אלי אמר שהוא משתדל להבין אותם, להיכנס לתוכם ולהבין את הצרכים שלהם.

כך היה אלי וכך היתה גם דינה, הם לא נולדו ככה, זה בא להם על ידי התפתחות שהם השכילו לעסוק בכיוון הזה.

בשניהם היה ישרות, ענוה, פשטות. תמימות, בודאי אצל דינה, אבל תמימות של פתיחות. ראיתי בשניהם גם אמונה עמוקה. הם עברו הרבה צרות, במיוחד בהבאת ילדים שדינה מאוד סבלה וכל הסבל שלה היה שלו, אך היה להן אמונה עמוקה שאין לתאר. כך היה רצף החיים שלהם.

אלי ודינה היו מבקשי ה׳, חיפשו לעלות בקדושה ולהתקרב אל ה׳, אך זו לא היתה סתם שאיפה עם רצון יפה, אלא הם עבדו ועבדו, בד בבד שהם לימדו ועזרו לאחרים. הם כל הזמן בחנו את עצמם. זו תכונה נפלאה שראיתי בשניהם. הם בחייהם היו דוגמה נפלאה.

אני מרגיש באיזה צורה עמוקה שאני חייב להודות להשם שהוא נתן לנו, לא רק נשמה אחת, אלא שתי נשמות לפיקדון, ואני מודה להשם שהיתה לנו הזכות שהם היו איתנו ולמרות שאנחנו כל כך עצובים שהיינו צריכים להחזיר את הפיקדון, אנחנו מלאי הודיה ומרגישים שאנחנו חייבים להודות על התקופה הקצרה שהם היו איתנו.

תהי נפשם צרורה בצרור החיים

הרב משה הורביץ